זהירות כלב

אתמול הייתה שביתה אבל היו חזרות לטקס חנוכה מאולתר,אני התנדבתי לכתוב שיר לחנוכה והתברר שזה ממש קשה :( .הילד שאני אוהבת היה אמור לבצע את השיר,ויצא לי חרא שיר ובצדק הוא לא ביצע אותו...יופי לי מנעתי מעצמי השפלה מוחלטת.הגעתי למסקנה שאף אחד לא קרוב אלי.אין לי בכלל חברים,רק אנשים נחמדים שמידי פעם אני מדברת איתם,לא משתפת אותם בכלום.כבר שבוע אני חושבת אם לתת להם את הכתובת של הבלוג-כן,מה זה משנה בכלל?!? אני לא מתביישת יותר שאני כותבת שירים וסיפורים.אני לא אצעק את זה ברחוב אבל אני לא אשקר אם תשאלו אותי.זהו,די למסכה.זה שאני אוהבת פקח את עיניי ברגע שסרב לבצע את השיר,לא נסיתי לשכנע אותו,ידעתי שהוא צודק.

זהו,אני לא אוהבת אותך !

אני מוצאת את עצמי מאוד אומללה,שאף אד לא מבין אותי,ואני לא יכולה לתאר הרגשה כזאת...לא יכולה.אני מוצאת את עצמי בלילות מנסה לשכנע את עצמי לא להתאבד.אולי אני כן פסיכית? או שפתחתי מחלת נפש משל עצמי-מוהההההה!.היום חיכיתי בערך שעה שאמא שלי תבוא לקחת אותי מבצפר,שחכתי ת'ארנק בבית ולא היה לי כוח ללכת ברגל.ערן פדר (ילד שאני בקושי מכירה הלכתי לבר מצווה שלו אבל זה בערך הסיפור) בא אלי עם הכובע היפיוף שלו מדבר איתי.מצאתי את עצמי חברה יותר טובה שלו מאשר של חברות שהיו קרובות אלי . הוא סיפר לי על מקרי האהבה שלו.אני סיפרתי לו שכל חיי סבלתי מאהבה חד-צדדית.אף פעם לא אהבתי משהו שאהב אותי חזרה אף פעם.הרגשתי כאילו נהפוך להיות חברים ממש טובים,דווקא כי הוא זר לי הוא מבין אותי טוב.

אז:

זהו החברים שלי בינתיים רק אנשים נחמדים

זהו אני לא אוהבת אותו

זהו נגמרו כל הקרש הקודמים שלי

זהו אני נותנת לאנשים לדעת מה קורה איתי(על ידי זה שיקראו את הבלוג)

זהו אני לא מסתירה דברים(על ידי זה שיקראו את הבלוג)

זהו! דף חדש!

או במקרה שלכם:

זהו! פוסט חדש! (שנפתח באומללות יתרה)