זהירות כלב

אני מצתערת שלא עדכנתי,אין לי זמן!(זה באמת לא תירוץ...) כל יום אני אומרת לעצמי:"היום אני אעדכן היוםאני אספר להם הכל" ובאמת יש לי מה לספר,אבל אני בקושי בבית,וכאני בבית יש אנשים! אני לא יכולה לנהל בלוג ולכתוב מה שבא לי כשאנשים עומדים לידי ויכולים לקרוא...טוב נו.

לפני שבוע:החברות שלי (אנשים נחמדים) עשו מסיבת הפתעה שבועיים אחרי היומולדת מכיוון שהן יודעות כיש לי מסיבה,אז הם ידעו שאני לא אחשוב על זה שבועיים אחרי.היה כיף,היה יותר מזה,אמא שלי כמויות של קרמו וסידרה אותם בפירמידה (אני מתה על קרמבו) ועוד אוכל...ממש ארוחת ענק!.איכשהו הגענו לזה שחברה של נועם חברה של משהו שאני מכירה, חברים כבר חודש וחצי.לא ידעתי,היא לא ספרה לי היא הייתה בטוחה ששמעתי.נדהמתי,עכשייו ידעתי שאני אוהבת אותו,זה מאוחר מידי,אני לא רוצה להתחיל איתו,ולא רוצה לחבק אותו גם לא לנשק אותו.הוא אוהב אותה,והיא אותו ורציתי שהם ישארו יחד אז ויתרתי על אהבתי.אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מידי.מספיק לי,לראות אותו,לשמוע אותו,לדעת שהוא שם,זה מספיק,לדעת שהוא לא נעלם,לשמוע את הקול שלו ולדעת שאוכל לשמוע אותו שוב,זה מספיק.זה שסתיו (חברה של נועם) חברה שלו,גרם לי לאהוב אותו מהצד,מכיוון שהוא לא אוהב אותי,אני לא רוצה שהם יפרדו,ועכשיו,אני מרגישה משהו שונה לגמרי,אין לי כל צורך להיות חברה שלו,או להתוודות בפניו...אני יכולה פשוט לאהוב אותו...

אני אמשיך בערב...אני הולכת לעשות דרכון! (בפסח אני אטוס ללונדון!)

המשך:

עכשיו הבנתי שכל מי שאהבתי,לא אהבתי,רק נדלקתי.כשאתה נדלק על מישהו,אתה רוצה להיות איתו,יש לך צורך שהוא ידע,יש לך צורך להיות איתו...עכשיו כשאני אוהבת,אני לא צריכה להגיד לו,אני מרגישה יותר שלווה אני רק צריכה לראות אותו,לדעת שהוא שם,וקיים ובסדר ואני אפילו לא רוצה שהוא יפרד מהחברה שלו...נשמע מאוד אצילי...לא כך?