חלום.
חלמתי,לכל היהודים (אחרי החלום בשואה...) אין לאן ללכת (כמו במציאות) ולא נותנים להם לעלות לארץ למרות שהבריטיים לא במדינה שלנו,אז כולנו( אני ועוד כמוני) מטפסים על החרמון כי לפי המסלול זה אמור להוביל אותנו לירושלים.אין לנו יטדות אז אנחנו פשוט מנסים להישאר על ההר.נפלתי פעמיים,אבל איכשהותמיד משהו הציל אותי.בפעם השלישית זה כבר היה ממש מסוכן וסבתא שלי שהייתה מאחוריי (שדרך אגב לא הייתה בשואה ועלתה לארץ ב 52') תפסה אותי,והחזירה אותי להר.היא לא נראתה צעירה,כמו הייתה אמורה להיות ביחס לתקופה,היא נראה כמו שהיא נראת היום.הגענו לפסגה ואחרי כמה מטרים של הליכה בשלג אנחנו מגיעים לירושלים.אנחנו הולכים בסימטה עם גג בצורה של קשת,ומשני צדדינו נמצאים בניינים עתיקים ובהם ערבים (עם קפיע והכל..).משם אני זוכרת ממש במעורפל,אנחנו מנסים למצוא מחסה אצל ערבים טובים,ונותנים לנו לשהות בחדר ענק אחד לכולנו.אני יודעת שאם אני יצא משם אני אהיה בסכנה,אבל בכל זאת אני ורוני יוצאות כדי להתנקש בראש הממשלה במקום.המשכנו רק עוד קצת בסימטה עם רצפת הפסיפס והגענו לבית של רה"מ.התגנבנו לתוכו,פתאום היה לילה,בין רגע. רה"מ ישן במיטת יחיד,היה לו שפם שחור והוא מאוד דומה לאיש מהשטר של 20 שקל.(בקיצור דומה לאבי בצהירותו).לקחתי סכין מטבח ארוך וגדול איתי,באתי לנעוץ בו אותו ואז...הייתי בבית של אבא שלי פתאום (כאילו הייתי ערה) וסיפרתי לו על החלום שלי (דבר שאף פעם אני לא עושה).
ואז צילצול טלפון העיר אותי.זאת הייתה עינב.
אוף ישנתי כל כך טוב!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
littel flake