Most of our life is a series of images; they pass us by like towns

on the highway. But sometimes a moment stuns us as it happens,

and we know that this instant is more than a fleeting image.

We know that this moment, every part of it, will live on forever.

יש לי קופסא

סתם קופסא עם לבבות עליה

הלב שלי, חלקים ממנו, נמצאים בתוך הקופסא הזאת

יש בה את כל הפלאיירים של השברולט

כרטיסי אוטובוסים, רכבות וסרטים

יש בה מכתבים ותמונות

ואת כל השקרים-

מכל חמשת השנים האחרונות.

קשה לי להאמין שעברו חמש שנים

זה נראה כאילו רק אתמול חזרתי,

רק אתמול אמרתי לאמא שאני לא רוצה שאף אחד ידע

כי אם אף אחד לא יודע, אולי זה יהיה כאילו עדיין לא חזרתי.

אבל אז הכל התחיל

וכל הזכרונות, נמצאים בתוך הקופסא הזאת.

שקרים הם דבר נורא.

השקרים שלי, הביאו לי את הקופסא הזאת

את החלקים האלה מהלב שלי,

אם הייתה לי הזדמנות

הייתי משקרת שוב ושוב ושוב

כל פעם מחדש.

כשהייתי קטנה פחדתי מהחושך

אני לא יודעת אם פחדתי מהחושך עצמו או ממה שהוא הביא איתו-

את החוסר וודאות, את השקט, השממה, הצללים

תמיד הייתי הולכת בערב ומסתכלת אחורה

רק כדי לוודא שאין אף אחד מאחורי.

כשהמסיבות התחילו מצאתי צד אחר של החשכה-

מצאתי אנשים חדשים, חוויות, סיפורים, אהבות, ריקודים

הכל בתוך אותה חשכה

ועם הזמן הפסקתי לפחד ממנה.

היום כשאני הולכת בחושך,

אני לא חושבת שפחדתי מהחושך עצמו

פחדתי ממה שהוא מביא איתו

פחדתי מעצמי.

כשהמסיבות הסתיימו והיינו מתעוררות

על איזה ספסל באיזה שדרה או באיזה בניין

והאור היה עולה,

הייתי מוצאת את עצמי כל פעם מחדש.

יש הרבה דברים שהייתי רוצה להסביר פרט בפרט איך הם היו

אבל אני לא חושבת שמישהו היה מבין אותי חוץ מאלה שהיו שם

אז הנה לגיל 14-16 ולתמיד להיות בנות 16.

יש אנשים שהיו רוצים לשנות את העבר שלהם

אני, לא תמיד הייתי האדם הכי טוב אבל זה הביא אותי לפה...

לעכשיו.

והזמן עבר וזה הזמן שלי-

לאהוב, להתרגש, להרגיש, לשמוח.

איתו.

אני מצאתי אותו, איפושהו בין כל הכאוס הזה.

אם הייתי צריכה לתאר את ההרגשה הזאת-

אהבה,

הייתי אומרת שזה כמו לפרוש את הידיים ולהסתובב,

להסתובב ולהסתובב ולהסתובב

כשברגעים מסויימים כל חלק בך אומר לך לעצור

לפני שאתה נופל

אבל מסיבה כלשהיא- אתה פשוט ממשיך להסתובב.

אף פעם לא וויתרתי עלינו,

פשוט המשכתי להסתובב.

ואני מצאתי אותו-

האחד שלי, שכשאני מתנשקת איתו כל העולם נעלם

ורק אני והוא נשארים

ואני מבינה שהוא זה שאני אמורה לנשק תמיד.

ולרגע אחד,

אני רוצה לצחוק, ולבכות באותו הזמן

ואני מרגישה כ"כ ברת מזל

וכ"כ מפוחדת שזה יעלם פתאום יום אחד-

הכל באותו הזמן.

אני לא מפחדת מהרבה עכשיו

רק מפחדת לאבד אותו,

אף פעם לא פחדתי לאבד בעבר.