שביל מתפתל, רצוף כסאות

מסודרים, זקופים ויציבים.

שורקים לך לנוח בצורת ריפוד קטיפתי ומענג,

כי אתה צריך לאגור כוחות - ששוב שכחת.

אתה מתהלך בשביל מחויך,

תוהה למי להתמסר, להיזרק

ולאבד את החושים.

ביער עבות מופלא

של כסאות מזמינים.

לבך פועם בחוזקה, ברואך

כסא כרות משענת.

טיפת זיעה ניגרת על מצחך, ברואך

כסא תלת רגלי.

רעד מקפיא מפלח אותך, ברואך

כסא - מפוזר לכל עבר

כאשר שריקת הרוך מזמן שינתה פנים,

לצרימה קורעת עורות ושבילים.

ואתה מתהלך בלי להתסכל לצדדים,

כלוא בין הכסאות

שמרמים.

השביל שלי מתחיל להיראות כמו בית קברות לכסאות. וממש, אבל ממש כואבות לי הרגליים.