עד כמה אפשר. לא, באמת, עד מתי. מרגיש כאילו הכל טמון במין אשליה של טיפשים, של תמימים. שהעתיד טומן בחובו סוד נסתר. שהאור נגלה וכל הוילונות נשרפים והפרגודים מתנפצים לאלפי רסיסים בשביל לחשוף את הגורל. הזדוני הקטן הזה, ששייך רק לטיפשים שמאמינים אמונות שווא.

הפסקתי לישון. הפסקתי לאכול. הפסקתי לחשוב על מה שבאמת צריך לחשוב עליו. אני רק רועד בכל הגוף, מנסה לנער מעליי גורל ידוע מראש. של חוסר, ושל שתיקה, ושל תיסכול תמידי שמרחף מעליי כמו הילה שחורה של רעל נוטף. התעמרות עצמית. סגפנות. זה מה שאני עושה לעצמי. סיגריות על גבי סיגריות - יום אחר יום. למה? כי אולי להיות מושא לרחמים זה להיות מושא לשאלות, ואולי להיות מושא לשאלות זה להיות מושא לתשומת לב, ואולי להיות מושא לתשומת לב זה להיות קיים. כי אתה מתקיים רק על פי הסביבה שבה אתה חי, בסופו של יום. אני מתכופף שלא בזמני. השנים אמורות לכופף אותי לאט לאט לאדם זקן מלא חוויות, מאושר בדרכו האחרונה לאדמה. אבל לא,  כבר מתכופף. כבר.

החיים אכזבו אותי והם ממשיכים לאכזב אותי כל יום מחדש. כל יום של חיים בשקר, בכזב. כל יום שאני מתכחש למה שאני באמת אבל מתפוצץ מבפנים כי אני כל-כך רוצה להיות הוא האמיתי. שכל דלת שנפתחת לכדי חריץ, מחכה שאני אעביר את פניי בתוכה כדי שהיא תוכל להיטרק לי בפרצוף. והו, כמה שזה כואב. בכל פעם מחדש. למה אני לא יכול לקבוע לעצמי את הגורל? למה אני לא יכול לנתב לעצמי דרך, שאני באמת ובתמים אוהב ללכת בה. הכל חייב להיות בשוליים, בקצה של מדרון תלול. והגורל בא, מתגנב מאחורי הגב ומנסה בכל פעם מחדש לדחוף אותי כדי שאני אפול. הוא עוד לא הצליח. אבל אם הוא ימשיך לנסות, הוא בסופו של דבר ישלים את המשימה. ואני אהיה רק זכר למשהו שהיה יכול להיות מבטיח, לשריד בצד הדרך שעוברים ושבים מתבוננים עליו בפליאה ויכולים להריח את ריח הנוסטלגיה וההחמצה. כי החמצה זה השם השני שלי.

מה בסך הכל ביקשתי? חיים נורמליים? קצת אושר, פה ושם. לא כל הזמן, אבל לפחות קצת. כי גם הבלחים של אור יכולים להאיר את דרכו של האבוד לקראת יציאה ממנהרה חשוכה ואפלה. ואני עוד מגשש... באפלה...