היום הזה כבר מוכר לי מקרוב,אומנם הייתי אז רק בת שלוש או ארבע,אבל משום מה היום הזה נחרט עמוק בתוכי.
צמרמורת בכל הגוף לא נותנת לי מנוח,אמונה שלמה במי שהייתה,אמונה שלמה באידיאולוגיה שלך,אמונה בשלום.
היום הזה מסמל הרבה יותר מרצח פוליטי,היום הזה מסמל בשבילי ובשביל עוד הרבה אחרים את רמיסת התקווה לשלום.
אז אולי אני קצת פסימית,אבל היום הזה בכל שנה ושנה מכאיב לי יותר,הוא מהווה בשבילי מין זריקת התעוררות מהאופוריה שאני נמצאת בה.
המנהיג היחידי שאי פעם נתתי בו את מלוא אמוני,סיפורי גדולה,חזון לעתיד טוב יותר. ותקנו אותי אם אני טועה אך כידוע לי יצחק רבין היה ראש הממשלה היחידי שבאמת הגדיל את תקציב החינוך,ובאותה התקופה תקציב החינוך היה שקול לתקציב הביטחון,כי הרי מה יותר חשוב מחינוך,מדרך המשך.
הייתה לך עוד כל כך הרבה עבודה יצחק,כולנו סמכנו עלייך ונראה כאילו דברים החלו לחזור למקומם ונראה כי עלינו על דרך המלך,אבל יד המרצח שהחליט לקחת את גורלך בידיו בזה לנו ממרחקים.
בקרוב מאוד,יותר מכפי שאנחנו חושבים,רצחך יהפוך לעוד שיעור היסטוריה בבית הספר,היסטוריה שאנחנו חיינו אותה ואנחנו חייבים להמשיך לגנות אותה ולהוקיא אותה ואת נגע האלימות מתוכנו.
ועכשיו יותר מתמיד יצחק,אני גאה להיות חלק ממדינת ישראל,להבין את משמעות היותי אזרחית מעורבת ומשפיעה שמבטיחה לחנך ולהמשיך לחנך ככל יכולתי,ולהמשיך את הדרך שאתה התחלת יצחק.
נזכור אותך יצחק,נזכור אותך ומורשתך שהשארת אחרייך,
נזכור ולא נשכח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
