חברות זורקות לי פה ושם "עד שלא יהיה את לא תביני",מתרצות דברים שנראים לי לא הוגנים ונוגדים לגמרי כל דבר שאני מאמינה בו.
כולם ממשיכים הלאה,מתבגרים,מתעניינים,משתנים לומדים ומתפתחים ונראה כאילו כבר מספר שנים אני נשארת באותה נקודה בדיוק,יושבת בפינת הרחוב ומחכה.
אני מזדקנת ממחשבות,אני בוכה מכאבים שאף אחד לא רואה,אני נשברת במתינות,אני חולמת המון,מבלה את כל זמני בדמיונות ופנטזיות.
פעם במספר חודשים,מישהו נזכר לשאול לשלומי,לבדוק אם הכל בסדר ומצפה לשמוע "הכל מצויין" קצר כזה,ואז אני מטילה את הפצצה,מוכנה לשמוע את אותו המשפט החוזר הזה-"את חייבת להמשיך הלאה,עבר כל כך הרבה זמן".
אז תודה רבה באמת,תודה רבה על הידוע הזה,על הארת הפנים שלא הבנתי עד היום,מכאן והלאה אני אסתדר לבד.
בכל פעם אני מציינת את העובדה כי איבדתי את שארית כוחותיי,מאיימת לחדול בכל פעם מחדש,בקרוב דיבוריי יהפכו לעוד סתם מילים חסרות משמעות.
אין לי את הכלים,אין לי את הכלים להמשיך הלאה.אני תלויה על החבל הזה,כל כך רחוקה מהקרקע,מפחדת לעזוב את ידיי ולקפוץ.
אני לא מוכנה להרפות ממך,שינית את חיי מקצה לקצה,חלקתי איתך את מיטתך,למדתי להכיר את הריח שלך,הייתי מוכנה ואני עדיין מוכנה להקריב את חיי בשבילך. אבל אתם יודעים מה אומרים "אדם אשר אינו מצא דבר שהוא מוכן למות למענו,אינו ראוי לחיים".
אתה האובססיה שלי,זה בסדר להודות בזה,כי זהו השלב הראשון בהיגמלות,בהיגמלות ממך,מה הלאה? זה רק הגורל יודע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
