הקדמה:
במסגרת שיעורי לשון השנה התחלנו לעבוד עכשיו על כתיבת טקסט טיעוני והבעת דעתינו בשפה תקינה ונאותה. בתור אימון נתנו לנו לכתוב בבית טקסט טיעוני על בית הספר שלנו, להביע את דעתנו באיזה נושא שנבחר. אז מתנצלת מראש על האורך המוגזם, על אם זה כתוב בצורה פתטית או בשפה גבוה מידי ופלצנית, כי זה די חלק מהמטלה. בכל מקרה, אשמח אם תקראו ותביעו את דעתכם. קריאה מהנה.
האם תלמידים הם לא בני אדם?
בית הספר שלי בשנה האחרונה מאכזב אותי מאוד. בזמן האחרון הוא באמת גרם לי לתהות מה השתנה ביחס המורים אל התלמידים, ולמה לעיתים קרובות המורים בבית הספר (שלי לפחות) לא מתייחסים אלינו התלמידים כאל בני אדם.
כדי להסביר למה ואיך הגעתי לשאלה הזאת אציג 2 מקרים מתוך הרבה יותר שחוויתי השנה או בשנים הקודמות שלי בתור תלמידה, אבל 2 מקרים אלו באמת חרו לי מאוד.
הסיפור הראשון:
בתור תלמידת כיתה יא׳ ממוצעת שכמו רוב התלמידים לא ישנה מספיק בלילה, אני קמה בשעה מוקדמת ובשביל לעזור לי להתעורר ולמנוע הרדמות בזמן השיעור אני נעזרת בכוס קפה נדיבה וגדולה בתקווה שתעורר אותי קצת. כפי שידוע לכם וגם אם לא, קפה זה משקה משתן כיוון שנכנסים כמויות של נוזלים לגוף שלא בהכרח נישתו מצימאון, וגם כי בכללי הקפה מכיל חומרים אשר מזרזים ומגבירים את הצורך בהתלת שתן.
ובכן, המקרה קרה בשיעור הראשון, שעת 0. האוטובוס שלי שהיה תקוע בפקקים, הביא אותנו לבית ספר דקה לפני תחילת השיעור, מה שגרם לי לרוץ לשיעור ולדלג על ביקור בשירותים (שבמילא באותו רגע גם לא הרגשתי צורך בו), בכל מקרה נכנסתי לשיעור, התיישבתי שורה ראשונה (הבאסה בלהכנס אחרי כולם, כל המקומות מאחורה תפוסים), ובמשך כל השיעור התנהגתי למופת, העתקתי הכל מהלוח, השתתפתי, עניתי על שאלות והייתי חנונית לעניין!(לרב אני באמת אחלה תלמידה, סתם זה היה שיעור מוצלח במיוחד שלי). אבל אחרי כרבע שעה מתחילת השיעור הרגשתי שיש לי פיפי. אמרתי לעצמי שאני אתאפק עד סוף השיעור ויהיה בסדר, אבל חצי שעה לפני סוף השיעור כבר לא יכולתי לעמוד בזה, הייתי חייבת לצאת. הצבעתי וביקשתי רשות מהמורה, ולהפתעתי הרבה בקשתי נדחתה. ניסיתי לשכנע את עצמי שאצליח להתאפק, אבל אחרי 5 דקות פשוט כבר ממש כאבה לי הבטן, ביקשתי רשות שוב והסברתי לה שזה באמת דחוף, אבל שוב, היא לא הסכימה לשחרר אותי. הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ (ארור הקפה ששתיתי הבוקר!) וביקשתי בפעם השלישית ״המורה אני באמת חייבת לצאת, אני עומדת להתפוצץ אני לא יכולה יותר!״
ובתגובה לכך היא ענתה לי ״את תשבי ותתאפקי עד סוף השיעור.״
כאן עלתה לי השאלה של איך דבר כזה יכול לקרות בכלל, לדחות צורך כל כך טבעי של בן אדם, זה לא משהו שהמורה לא יכולה להבין, הרי גם יש לה יש את הצורך הזה! אמרתי לה שאני באמת לא מבינה מה הבעיה, ושהיא מתייחסת אליי כאילו אני לא בן אדם וכאילו אין לי צרכים. היא בתגובה ענתה לי ״מה זה קשור? גם אני בן אדם, גם לי יש צרכים ואני מתאפקת!״ היא אמרה את זה כאילו שזה באמת חשוב לי שהיא תתאפק, אני לעולם לא הייתי מונעת ממישהו לא לצאת לעשות פיפי. אז שלא תתאפק, שתצא להשתין! אני בחיים לא אמרתי משהו נגד זה שהמורה תצא לשירותים, למה זה אמור להפריע לי? אם היא צריכה ללכת לשירותים אז שתלך, אני מבינה שזה עוצר את כל השיעור והשיעור לא יכול להתנהל בלעדיה, אבל בלעדיי השיעור ימשיך להתנהל אותו דבר בדיוק, אז למה למנוע את זה ממני?
בסוף אחרי שהתחלתי לבכות בכיתה כי פשוט לא ידעתי מה לעשות, החלטתי לצאת. כמובן שאחרי זה נכתבה לי הערה ״יצאה מהכיתה ללא אישורי.״ תודה.
הסיפור השני:
הסיפור השני קרה לפני כשבוע. היה לנו בבית הספר יום פוליטיקה. באו לביה״ס חברי כנסת מכל מפלגה להסביר לנו קצת על המפלגה שלהם, ובסוף היום התבצעו דמוי בחירות לראות מי היה נבחר לפי קולות התלמידים. עד כאן הכל טוב, חינוכי ויפה.
רק שבימים אלו לא הרגשתי במיטבי, ויום לפני היום פוליטיקה נאלצתי לעזוב את בית הספר באמצע יום הלימודים כי הרגשתי ממש רע. אציין גם שיומיים לפני זה לא הגעתי לבית הספר כלל. אז ישבנו כל התלמידים באולם הספורט בבית ספר והקשבנו לכל נציג מפלגה. באמצע התחלתי להרגיש ממש לא טוב. אמרתי לחברה שלי שישבה ליידי שאני מרגישה זוועה ואין לי איך לחזור הביתה, לא ידעתי מה לעשות. היא אמרה לי שבדיוק באים לאסוף אותה כי גם היא הגיעה לבית ספר חולה, אז היא הציעה לי להצטרף אליה. שמחתי ממש. כשהלכנו לדלת היציאה מהאולם, עמדה שם, לפני הדלת, רכזת השכבה. היא חסמה את היציאה בגופה. היא שאלה "לאן בדיוק אתן חושבות שאתן הולכות?" חברה שלי אמרה לה שיש לה אישור יציאה מבית ספר בגלל מחלה. הרכזת לא האמינה לה אז היא הוציאה את האישור להראות לה והרכזת אמרה שאסור היה לאחראית אישורים להביא לה אישור כזה בכלל, כי זה יום שאי אפשר ללכת ממנו באמצע. היא עברה אליי ושאלה מה איתי. אמרתי לה שאין לי אישור יציאה אבל שאני מרגישה ממש לא טוב ושאני חייבת ללכת הביתה. היא הסתכלה על שתינו ואמרה שאין דבר כזה לצאת משטח בית הספר עד סוף היום, ושזה לא בא בחשבון. חברה שלי אמרה שאין דבר כזה כי ההורים שלה כבר מחכים לה ביציאה של בית ספר ושהיא חולה והיא הולכת. היא לא נתנה לנו לצאת אז חברה שלי התקשרה לאמא שלה להגיד שחוסמים לנו את היציאה ולא מרשים לנו לצאת, המקשרת שמעה את השיחה ופתחה את הדלת. באנו לצאת והיא אמרה לנו "אין בעיה בנות, צאו. פשוט תדעו שזה אומר שאין לכן מסע ישראלי".
חברה שלי המשיכה ללכת ואני נעצרתי. מה זה אין מסע ישראלי? כי אני לא מרגישה טוב? כי אני הולכת הביתה? באמת? חברה שלי שאלה אם אני באה ואמרתי לה שאני מפחדת על המסע. היא הלכה וחזרתי לתוך האולם. עמדתי ליד הדלתות של היציאה בתחושה זוועתית, ברצון להקיא, ובתקווה שכל זה יגמר וישחררו אותנו כבר ואולי אני אספיק ליסוע עם חברה שלי בלי שיבטלו לי את המסע. הרגשתי נורא. אפילו הייתה בי תקווה קטנה שאני אקיא על הרכזת "בטעות" ואולי אז היא תאמין לי שאני לא מרגישה טוב. היא פשוט חשבה שאני משקרת לה. לא מאמינה לי שאני מרגישה רע. מכריחה אותי להשאר בבית ספר, הרגשתי כאילו אני באמת צריכה להוכיח לה שאני חולה! מה זה הדבר הזה? אני חייבת למישהו הוכחות?
בסוף אחרי 20 דקות שיחררו את כולנו. ברגע ששיחררו אותנו רצתי לשירותים והקאתי. התחלתי לבכות. לא היה לי כבר איך לחזור הביתה והייתי תקועה בבית ספר עד השעה האחרונה. במקום להיות בבית ולשכב במיטה פשוט הייתי תקועה שם. זה לא אנושי איך שהיא התנהגה אלינו. פשוט הרגשתי שהיא קוראת לי שקרנית, שאני חייבת לה הוכחות, וחוץ מזה המצב הפיזי שלי היה על הפנים.
אז אלו שני מקרים מאוד ספציפים ומפורטים שקרו לי השנה.
רציתי לומר שבשני המקרים הרגשתי זלזול מצד המורים, הרגשתי שהם לא מאמינים לי, ושגם אם כן, זה לא ממש אכפת להם ועל גופתם המתה שאני אעשה מה שהגוף שלי צריך. (להשתין/ללכת הביתה ולהקיא). רציתי גם להוסיף שאני מדברת פה על מורים ספציפים, ולא כל המורים שלי הם ככה, יש לי גם מורים מדהימים שאני מעריכה מאוד, שאכפת להם מהתלמידים שלהןם, והם לרוב נותנים לצאת כשתלמיד מבקש, גם אם זה אפילו רק לשאוף אוויר.
אני מבינה את הקטע שכל היציאות לשירותים בזמן השיעור יכולים להפריע למורים ולריכוז הכיתתי, אבל אם זה באמת בקשה שחוזרת על עצמה יותר מפעם אחת באותו שיעור, כנראה שזה לא סתם ושזה באמת דחוף. נמאס לי שמתעלמים ממני ומהצרכים שלי!
כנל לגביי ללכת הביתה אם לא מרגישים טוב. להשאיר תלמיד שלא מרגיש טוב בבית הספר זה פשוט דבר שאסור לעשות.
כנראה בית הספר באמת רואה בתלמידיו רק מפעלי ציונים צייטנים בלי רגשות וצרכים משלהם.
זה שאני תלמידה לא אומר שאני לא בנאדם!
*טוב בסוף לא יצא לי בכלל טקסט טיעוני, סתם פוסט קצת בכייני. אבל במילא זה לא להגשה או משהו, אז שיהיה*
אמרתי כבר שאני מתה עליכם?
תודה על הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סושי.