אני שונאת את העובדה שזה הפך להיות ככה שאני צריכה לחשוב לפני שאני כותבת פוסט כי אחרת זה פשוט יוצא משעמם או סתם מאד לא חיוני לאף אחד. אני רוצה לחבק את נוגה הנגבי, אבל ממש חזק, שכל הכעס יצא ממנה החוצה והיא תחייך חיוך של אושר ותגיד לי תודה. הייתי רוצה שהיא תחשוב שאני יכולה להועיל לה.
הייתי רוצה צעיף ממש ממש ממש ארוך, כזה שאני יכולה לסובב סביב הצוואר מליון פעם ואפילו קצת על הסנטר והפה, כדי שיחמם ולא יראו לי את הסנטר הכפול כשאני מסתכלת למטה. הייתי רוצה שאלון יצליח לחלק את תשומת הלב שלו ביני לבין נגה כך שלא יוצא שכשהוא נחמד אליה הוא מניאק אלי וכשהוא נחמד אלי הוא מניאק אליה. הייתי רוצה גם שהוא יפסיק לגרום לי לאהוב אותו לפעמים עם כל מיני שטויות קטנות כאלו שהוא עושה כמו לשלב את האצבעות שלנו יחד או לקרוא לי גב' יפה ולא להבין את הבדיחה כשאני אומרת 'בפעם האחרונה, אני לא נשואה לחגי!'.
הייתי רוצה שכל תמונה שאני אצלם תצא יפה וכל פעם אני אצליח לערוך אותה ב-דיוק כמו שאני רואה אותה בראש שלי ואני אעלה אותה וכולם יגידו 'וואו, ממש אהבתי את התמונה האחרונה שלך' רק שהם יגידו את זה כל פעם מחדש. זה לא יאבד את הערך!!!
אני רוצה להזמין את מיה שאני אבוא אליה ואז היא תגיד 'יו, את רוצה לבוא אליי' ואני אראה אותה מחייכת ואני ארגיש שהיא שמחה למרות שתמיד אני זאת שמנשקת אותה. הייתי רוצה שתומר ישלח לי אסאמאס ויראה לי קצת שאכפת לו גם ממני בחזרה, למרות שהוא ביישן ולא כל כך אוהב בנות.
הייתי רוצה שכרמל תגיע כבר כי היא אמורה להיות פה ושאני אצליח להישאר ערה הרבה זמן כי אחרת כרמל כועסת ואומרת 'אז למה אמרת לי לבוא נו?!' ואני מרגישה רע עם עצמי כשהיא אומרת 'אני אלך בשש בבוקר' והעיניים שלי כבר נעצמות.
הייתי רוצה לראות סרט יפה שיגרום לי לחשוב עליו הרבה אבל בלי העצבות על זה שאני לא חלק ממנו.
בהערכה,
שקד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
(.)(.)(.)(.)