הגיגיו הנסתרים של מר בלאקי ומיסטר סול

"..סול?" הוא התעורר והרגיש שמשהו נורא מטריד אותו. השעה הייתה לפני בוקר; לא מוקדם ולא מאוחר מדי ואף אחד לא ענה. חשש פתאומי עבר בראשו, שאולי מר סול עזב ולא מתכוון לחזור. הוא בלע את רוקו ודחף את ראשו עמוק אל תוך הכרית וקילל. תפסיק כבר עם המחשבות האלו! הוא צעק על עצמו במחשבותיו. אף אחד לא עוזב אותך. הוא חשב, למרות שהרגיש אחרת.

משלא הצליח להירדם מחדש, הוא קם ממיטתו, התלבש והלך לשטוף את פניו ולהכין קפה.

"אם אני כבר לא אשן הלילה, אז כדאי שאכתוב משהו."

הוא לקח את כוס הקפה והתיישב מול המחשב. על המסך הופיע דף לבן חדש ומוכן לכתיבה. הוא פיהק בכוח והניח את אצבעותיו הרדומות על המקלדת. מה חשבתי לרשום? אהה! נזכרתי. 'זכרונות ישנים, התחלה חדשה'

ואצבעותיו הקלידו את הפיסקה הראשונה.

בוא איתי אל סמטת הפעימה מאת אדם בלאק.

...מכל המקומות שתושבי העיר הגדירו כמפחידים, מטרידים, מוזרים או מסתוריים, היה מקום אחד שלא נמשך יותר מ50 מטר ספורים שהיה מקור פחדם ואף סיוטם של עוברי האורח, שחוסר המזל... או אולי גורל אכזר הוביל אותם אל המקום ההוא, שנקרא בלחש; "סמטת הפעימה". אלו שעברו בסמטת הפעימה והצליחו לחזור לאורך חייהם הרגילים, סיפרו על כוח מסתורי שפעל בסמטה זו. אי אפשר היה לומר שזאת הייתה רוח או יישות מפחידה, אי אפשר היה להגדיר את המקום כמקור של רוע לב טהור. לכל אחד היה את הסיפור שלו. לכל אחת החווייה שלה.

הסמטה, שנמשכה כאמור רק 50 מטרים ספורים הייתה מקום הימצאותה של בניין קופת החולים המקומי ששכן שם לפני שנים רבות. כעת הבניינים מסביב לסמטה היו צללים נטושים של ראוות העבר; כשקירותיהם מתפוררים, דלתות וחלונות חסומים וחדריהם ואולמותיהם נטושים. בלילות, לאחר רדת החשיכה אור המנורות שהאירו את הרחובות התעמעם כשהגיע אל גבול הסמטה ונראה כי נבלע בתוך החשיכה המאיימת ששררה בתוך הסמטה עצמה.

שם, בפתח הסמטה עמד ראטפרסון פירס; טיפוס עצמאי וסקרן. הוא שאף את שארית הסיגריה אותה עישן בשאיפה ארוכה אחת ומחץ אותה עם שפתיו הדקות, אז, כשסחט אותה לחלוטין, ירק אותה אל תוך הסמטה, רק כדי לראות את שאריות העשן נעלמים ונבלעים בתוך החשכה ששררה ממול. הוא סובב את מבטו החשוד סביבו וסרק את האיזור. הרחוב סביבו היה ריק למעט מספר חתולי רחוב  וחבורה של צעירים שישבו ליד כניסה לפארק השכונתי שהיה בהמשך הרחוב, שהשתכרו להנאתם, תוך כדי שהם חוגגים לצלילי מוזיקה.

"בוא איתי אל סמטת הפעימה" לחש הוא אל הסמטה והרגיש קרירות מפתיעה עוטפת אותו לפתע. הוא נרעד, אז לקח נשימה עמוקה ופסע לאיטו פנימה.

הוא פסע מטר אחר מטר באיטיות רבה, עיניו סורקות בחשדניות כל סנטימטר שחלף, בין אם זה היה קיר של הבניין הנטוש מימין או הכניסה אל הבניין הנטוש משמאל. דממה מפתיעה אפפה אותו וליבו החל לפעום בכוח.

זאת הייתה ההתחלה - כך הוא זכר מהמאמרים אותם קרא לפני שהחליט לבחון את הסמטה בעצמו. 'הכל מתחיל מפעימה'. הוא המשיך להתקדם ועיניו החלו לתעתע בו. צלליות רבות החלו לחלוף בזוית עינו, כך שראה אך לא תפס במבטו הממוקד את הצלליות אשר שחקו עמו. "בוא איתי אל סימטת הפעימה..." שמע הוא קול אשר לחש לו מתוך החשיכה וליבו פעם מהר יותר ממוקד. הוא בלע את רוקו והחליט להתקדם מהר יותר, אך לשיו. גופו החליט אחרת ולא הסכים להתקדם צעד אחד הלאה.

בידיים רועדות הדליק הוא סיגריה נוספת, אז הרים את המצית מולו בניסיון להאיר את הסביבה מולו. הצללים נבלעו בתוך הבתים והכל נראה כשורה. הוא המשיך הלאה.

"בוא איתי אל סמטת הפעימה..." שמע הוא שוב מאחוריו. גבו בער מנוכחות שעמדה מאחוריו. הוא הסתובב אחורנית, אך לא היה שם כלום. מרחוק ראה הוא את אורות הכביש המרכזי. הוא הסתובב חזרה וליבו החסיר פעימה בעת שעיניו פגשו בעיניי דמות שעמדה מולו והביטה בו חזרה. עיניה היו שחורות ובורקות וחיוך מזוויע היה מרוח על פניה. "בוא איתי אל סמטת הפעימה," היא אמרה ותפסה את ידו בכוח רב. הוא זעק בפחד וניסה להשתחרר, אך לשיו. המצית והסיגריה נפלו על הריצפה והכל סביבו החשיך. הצלליות עטפו אותו בעת שהוא ניסה להתנגד והילחם בכל כוחו במי שתפס אותו.

עם בוא הבוקר השמש האירה על המצית ועל הסיגריה שנחו במרכזה של סמטת הפעימה...

אדם שפשף את עיניו והביט החוצה. מחוץ לחלון השמש החלה לעלות והגיע הזמן להתעורר.

הוא פיהק פעם נוספת בעת שהרגיש בנוכחות מופיעה מאחוריו. הוא סובב את מבטו ומר סול ישב מאחוריו על הכורסה.

"אהבתי," מר סול אמר.

"את מה?" אדם שאל.

"שרשמת על פירס."

"אתה מכיר אותו??" אדם שאל בתדהמה מעומעמת ומר סול הניד בראשו.

"רק שמעתי שמועות, לא יותר מזה."

"אבל," אדם נאנח.

"אבל?" מר סול שאל.

"הוא רק דמות..."

"גם אני." מר סול קרץ. "בוקר טוב."

אדם לא הצליח לעכל את המידע והשאיר את השיחה לאחר כך.

"אני חייב ללכת לעבודה..." הוא אמר בעייפות.

"איכפת לך אם אני אתפוס את המיטה בזמן שאתה עובד?" מר סול שאל ובלי להמתין לתשובה נשכב במיטה ועטף את עצמו בסמיכת הפוך הרכה. "תודה." הוא ענה, סגר את עיניו ונרדם.

...אי שם במעמקי הביוב פקח פירס את עיניו.

הוא היה עייף, סחוט ליתר דיוק. מר סול החליט לצאת הלילה ולבלות אחרי שבילה את כל היום שבוי בחדר העבודה של מארחו ומארחו נרדם, כפי שלא נרדם מזה זמן רב...

הוא לא חלם חלומות מציאותיים או הזויים. לא היו שם מבקרים שדחפו את עצמם אל תוך מחשבותיו, לא ניזונו מדיעותיו הלא מודעיות, לא גמרו בעת שחוו בתאווה את הפנטזיות המיניות הסוערות והסוטות שחלפו במוחו בלילה.

לא; הלילה הוא ישן כפי שלא ישן מזה שנים רבות. גופו ונפשו נחו כאחת; ספוגי רוגע מלחץ, מתח וחרדה, פחד וייאוש, חשש ופרנויה. הלילה הם נחו; נסחפו במעמקי נהר בלתי נראה של שלווה בעולם שאין בו כלום ואפילו זיכרון קצר של טוב או רוע הלך והתעמעם ונעלם במעמקי המים הבלתי פוסקים והסוחפים של הנהר, שלא הרגישו חם או קר מדי. מזה שנים הוא חייך בתוך חלום.

מר סול התפוגג באוויר וכמו שהתפוגג, כך גופו מצא את עצמו מתחבר מתוך אוויר בתוך ביוב מצחין. הוא התרומם אל מלוא גובהו, שעמד על מטר שישים וקצת ושחרר את זנבו החוצה מתוך גלימתו, אז הוריד את הברדס שכיסה את ראשו וסידר את צווארו התפוס. פניו היו ארוכים עם אף קטן ושחרחר בקצה לסתו הארוכה. עיניו, שברקו בצבע זהוב לפני כן, היו כעת שחורות ובורקות. הוא שפשף את עפעפיו ופקח את עיניו שוב, כשהתרגל לחשיכה, הריח את האוויר סביבו ושאף את הארומה המצחינה עמוק אל ריאותיו.

"המממ...." הוא הנהן. "אין כמו הבית!"

הוא החל להתקדם עמוק יותר אל תוך הביוב, שם לאחר מספר מסדרונות שטופי מים ופסולת עמדה דלת ברונזה עטויית סמלים. הוא הושיט את ידו ונקש על הדלת שלוש פעמים עם קצות ציפורניו הארוכות.

משהו התקרב מצידה האחר של הדלת ורגעים ספורים אחרי זה נשמעו חריקות מעומעמות וקול שרשרת שמורדת מהדלת עצמה. הדלת נפתחה בכובד ודמות נוספת לבושת גלימה עליה היה מוטבע סמל של גבינה שהיה עטוי בכתר מלכותי הופיעה מצידה האחר של הדלת והרכינה את ראשה המאורך בפני מר סול ובירכה אותו. "אני שמח שחזרת אלינו, אדוני." אמרה הדמות בקול שורק. מר סול עבר ליד הדמות קצרת הקומה וליטף את ראשה, בעת שהיא גרגרה בהנאה. "תמיד היית משרת טוב, יאבנה." מר סול ענה והתקדם הלאה.

הוא התקדם במסדרון נוסף, שהיה מטונף הרבה פחות מקודמיו. המסדרון ומסדרונות אחרים הוארו ע"י אור מאות נרות שהונחו לאורך על כל מיקום אפשרי; בין אם הייתה זאת ריצפה, או קירות, סדקים או בתיקרה עצמה. דמויות נוספות מילאו את סבך המסדרונות הללו; כולם חצאי עכברושים וחצאי... משהו אחר.

בסוף המסדרון המתינה לו דלת נוספת, אשר לידה עמדו שומרי המשמר של מלך העכברושים. הם הרכינו את גופם בקידה עמוקה ונתנו לו להיכנס.

בתוך אולם קטן, מאחורי שולחן עבודה מהודר בגילופי זהב ישב על כיסא מלכות עתיק מלך העכברושים השמן. בידו האחת החזיק במטה המלכותי ובידו השניה החזיק חתיכת גבינה אותה כירסם להנאתו. עיניו הקטנות נחו כמו נץ על מר סול בעת שנכנס לאולם המלכות ושיניו הצהובות של המלך נגסו בכוח רב בחתיכת הגבינה הנוקשה וקרעו חתיכות גסות ממקומה. על ראשו, שהיה מהודר בשיערות אחדות שנחו כל אחת בכיוונה שלה נח כתר שהיה עשוי מקופסאות שימורי טונה מלוטשים.

"תראו תראו איזה שרץ הביוב הביא לנו לכאן." סינן מלך העכברושים מבין שפתיו.

"מלכי," מר סול השיב וקד בפניו.

"מה החדשות בפיך?" המלך שאל.

"אני... - מר סול ניסה למצוא את המילים הנכונות לבטא את אשר בא לומר. - מצאתי דרך."

עיניו הקטנות של מלך העכברושים התלהטו לפתע. "מצאת את הדרך??"

"לא, - מר סול הניד בראשו למראה אכזבתו הרבה של המלך. - אבל מצאתי קישור."

"פחחחח" המלך ירק לכיוונו. "מה זה שווה??" אך מר סול השמיץ את חוסר רצינותו של המלך.

"הקישור הזה יכול להוביל אותנו קרוב יותר לדרך משהיינו אי פעם." הוא ענה.

מלך העכברושים הרכין את ראשו המפלצתי קדימה והרים את אוזנו הבריאה. "כולי אוזן." הוא אמר.

מר סול התקרב אל שולחן המלכות והתיישב לידו וסיפר בלחש את אשר גילה. מלך העכברושים נראה מרוצה מהמידע שנגלה בפניו.

"אני רוצה שתחזור אליו. אל תיתן לגישור הזה להיעלם מידינו, אחרת הדרך תיעלם מידיי לתמיד!"

"כן מלכי." מר סול ענה ועטה את גלימתו על ראשו ופנה חזרה אל מעמקי הביוב.

דלת הכניסה לדירה נפתחה בחריקה לא תואמת את מראהו הקלאסי/מודרני של הדירה והוא נכנס פנימה, כשמבטו מורכן מטה. הוא הוריד את ז'קט העור וזרק אותו על הקולב במסדרון הכניסה בלי להביט. הז'קט לא נתפס ונפל על הריצפה, אך לא היה לו איכפת.

איך פישלתי... הוא אכל את עצמו.

מחדר העבודה נשמע קולו החורק של ידידו העכברוש.

"התגעגעת אלי??" הוא שמע את העכברוש קורא לו בנימה שמחה, אך הוא הניד בכתפיו והושיט את ידו לכיסו ושלף סיגריה וקופסת גפרורים.

"חשבתי שהפסקת לעשן," מר סול אמר מתוך החדר.

"מעולם לא חשבתי להתחיל..." הוא נאנח ומשך את העשן העבה אל ריאותיו, אז השתעל בכובד מחוסר הרגל וירק את הסיגריה החוצה על הריצפה.

"הראשונה שלך??"

"כן, - הוא גיחך - הראשונה שלי."

"בוא נדבר." מר סול הציע ומארחו נכנס בחוסר כוחות לחדר העבודה, אז התיישב על המיטה שעמדה לצד שולחן העבודה והביט בידידו העכברוש. עיניו של מר סול ברקו ונראה שהוא מחייך חיוך מרוצה מתחת לקפלי ברדסו העבה.

"אתה נראה מרוצה היום." הוא אמר.

"ואתה נראה מבואס לגמרי." מר סול השיב.

"אז מה הבעיה שלך?"

מר סול משך בכתפיו. "עכשיו שחזרת אין לי שום בעיה. אבל כשלא היית, הייתה לי בעיה גדולה."

"והיא?"

"הרגשתי... -" מר סול הניד את ראשו לצד, כמסתיר את פניו ממארחו. "בודד..."

הוא ניסה להדליק סיגריה נוספת ונסחף אל מטח שיעול נוסף. "אני מכיר את ההרגשה," הוא אמר בעת שניסה להחזיר את נשימתו לתקנה.

"כן, הבנתי שלא רק עבדת כל היום." מר סול ענה בטון מאשים.

"אתה מקנא?" הוא שאל בהפתעה.

"לאאא," מר סול השמיץ את התשובה. "ממתי עכברושים מקנאים??"

"אתה לא לגמרי עכברוש,"

"גם לא לגמרי בן אנוש." מר סול השלים.

"אתה יודע," הוא החל לומר ומר סול קירב את ראשו, כמנסה להקשיב. "יש מישהי ממש מקסימה, אבל אני חושש שהיא חושבת שאני פריק, מוזר מדי בשבילה ואני חושב שאני דלוק עליה כבר זמן רב. והיא... רגילה כזאת. הייתי רוצה אחת כזאת, 'תאמת."

"למה אתה מתכוון 'רגילה'?" מר סול שאל.

"טוב," הוא גיחך. "היא לא כמוך. היא לא אוהבת עכברושים." מר סול החמיץ את פניו מתחת לברדסו. "היא... ארצית כזאת. צוחקת, חביבה, חברותית, מקסימה. יש לה עיניים מקסימות. כשאני מביט אל תוך עיניה, היא מזכירה לי יערות אמזונס רחוקים... אני יכול פשוט להיבלע בתוך עיניה."

"היא לפחות אוהבת גבינה?"

"היא צמחונית."

"טוב, זה כבר משהו."

"חח, בהחלט. זאת כבר התחלה. אבל זה לא ייצא לפועל כי היא חושבת שאני מוזר מדי בשבילה."

"מעניין למה היא חושבת כך..." מר סול תהה.

"כי,"

"כי?"

"...סיפרתי לה עליך."

מר סול העלה חיוך מסופק על שפתיו הארוכות. "אני מוחמא," הוא ענה.

"והיא מפוחדת..."

מר סול התיישב ליד מארחו. "אתה יודע, ידידי, לכל דבר יש את הזמן שלו." הוא אמר בנימה ידידותית.

הוא העלה חיוך חצי מאולץ, אך מבין על פניו. "אתה צודק." הוא ענה בהסכמה.

"ואל תשכח זאת לעולם." מר סול קרץ וטפח על כתפו.