פיסות קטנות של אמת...

אני מארגנת לי סצנת געגועים כשאני משעינה את הראש על קצה הדלת של החדר שפעם היה שלה.

בדיוק עכשיו לפני שנה היה השבוע הראשון שלנו ביחד. השבוע מלא האופטימיות, שאהבנו בו הכי הרבה.

לפני שהיו אנשים מסביב, לפני שההורים ידעו, לפני שהרשנו לעצמינו לחשוב.

היא הייתה באה ואני הייתי אוהבת אותה עד עמקי נשמתי עד שהשמש הייתה עולה בבוקר.

ואתמול הנציג של בזק העלה אותך על הקו. נורא טריוויאלי בעולם שלו, לדבר עם שני אנשים שרק רוצים להעביר בעלות על קו אינטרנו.

"אני מוסיך אותה לשיחה" הוא אמר והלב שלי עצר.

הוא ערך ביננו הכרות קצרה בתור בדיחה שרק נציגים של בזק יכולים לספר ואנחנו שתקנו משני הצדדים של הקו.

כבר חודשיים לא דיברנו ולא חשבתי שזה יהפוך אותי ככה

וניסיתי להוציא את האשראי בעיקר כדי לסיים עם זה 

אחרי שניתקנו היא שלחה לי הודעה

בשלוש שורות סיפרה לי על עולם שלם,

היא עושה סרט, מחפשת דירה ונפרדה מהחבר.

ההוא שגרם לי לא לישון כמה לילות ולכעוס עליה יותר מהכל

זה שהיא רצתה לעבור לגור איתו אחרי חודשיים - אז הם כבר לא ביחד.

היא לא רצתה שאני אעביר לה את הכסף שאני חייבת לה 

ואני לא רציתי להמשיך את השיחה

היא הרגישה את זה והניחה את זה באומץ על השולחן

כתבתי לה איזה תירוץ על מבחן ושלחתי לה אהבה וירטואלית, אולי מתוך הרגל..אולי לא

זה רגע קולנועי היא כתבה לי..

נמאס לי מהדרמות האלה, חשבתי לעצמי

ובינתיים אני פה, נשענת על הדלת של החדר שפעם היה שלה

ומדמיינת את הזכרונות שעדיין לא הצלחתי לשכוח.