"Yeah, it goes away, all of this and more of nothing in my life"
במקום בו הזכר האחרון מבנאדם הוא שם המתנוסס על אבן בתוך בריכה מלאכותית, ולאחר צפייה באינספור חלוקי נחל מיוחדים יותר מהאבן הזו בנחלים אמיתיים וחזקים פי אלף, נדמה שהכל מאבד פרופורצייה. חיים ומוות בבלאגן אחד שלם של הוויה. וכשראיתי את השם שלו על האבן ונזכרתי בשם שלך, הרגשתי מועקה מיותרת. אתה מן כתם נשכח בעבר שלי, אחד כזה שאתה מנסה להזכר בו והמצח שלך מתקמט, אחד כזה שנעלם עם הזמן...
As of now I bet you got me wrong"
"So unsure you run from something strong
וכולם הולכים ועושים שטויות ונהנים מהחיים ורק אני עוצרת את עצמי, דורכת במקום. בוטשת ברצפה ומעיפה חול לכל עבר, בייחוד לכיוון העיניים. אני מעוורת את עצמי בלי שום סיבה מוצדקת ובוכה על קוצר הראי שלי מאוחר יותר, כשלמעשה אני היא זו שאחראית לגורלי.
לא רציתי להיות 'מושא הערצה' שכזה. אני לא רוצה זקוקה למחמאות שלכם, לא צריכה את זה. אני יודעת טוב מאוד מי אני ומה אני, אני בסדר גמור, ולנסות לערוך נגדי מלחמה כשהדבר היחיד שאתם משתמשים בו הוא היחיד שלא פוגע בי לא יעיל במיוחד עבורכם. זה מן נושא שחוזר ועולה מצד אותם אנשים שמנסים לדכא בכוח כל דבר שלא עומד בקנה המידה המרובע שלהם. אני לא מצליחה להפטר מהכעס הילדותי והבלתי מוסבר הזה שמופנה לכיוון כל העולם, לא מסוגלת להפסיק להעיר ולחנך בדרך שלי. אני נהפכת להיות בדיוק מה שאני לוחמת כנגדו.
"I can't let go, threadbare tapestry unwinding slow"
מזג האוויר הזה מדכא אותי. אפור בחוץ, אפור בפנים.
פעם הייתי מייחלת להיות אותו עלה קטן בשלכת, התקופה הטובה ביותר לפסימיסטים. כעת אני מייחלת להיות אותו עץ בודד במדבר. נהנית מהפשטות שבכל סיבוך, לא עוד ההפך; עייפתי ושבעתי מלכרוך חוטים סביבי ולראות אם אתגבר שוב. כרגע אני משתעשעת מהעובדה שכל קשר ניתן לפרום ולהתיר אם רק מפעילים את הכוח הדרוש על הקצה הנכון של החוט, אם רק מהמרים בלי חרטה כלל.
"Stay if you please, You may not be here when I leave"
וחמש שנים עברו.
חמש שנים מאז שהיא לא כאן, והכל השתנה באופן טוטאלי. הכל התפורר, נשארנו חצאי אדם עם חצאי נשמות. יש עדיין כאלו שלא בכו באמת, כאלו שעוד יבכו וכאלו שתמיד בפנים בוכים, ושום דבר לא ישנה את העובדה שזוהי דרך אל חזור. ידענו את זה מראש, צפינו את זה, העתיד הכל-כך ברור של הכלום האינסופי היה פרוש לנו מתחת לאף במשך שנה וחצי, ובכל זאת הבום היה מבהיל.
אני כל כך צריכה אותה עכשיו, בתקופה העקלקלה הזו עם אימא. אני צריכה אותה כדי שתרגיע ותרסן אותי, שהעדינות שלה תלחם באימפולסיביות שלי בצורה הכי שקטה והכי עמוקה שקיימת. אני צריכה אותה, ואם לא אותה אז את אחותי שמסתובבת לה על הגלובוס. ואם לא אותה, אז מישהו. עד כמה שיש לי חברים טובים, להיות לבד במשפחה מרגיש לי גדול מדיי.
וכמו בכל טלנובלה מהדרגה הראשונה, החיים מזגזגים להם בין נחת ושלווה לפרעות ממושכת. 5 שנות חיים שטומנות בחובן כאב, שמחה, התנסויות ראשונות, צלקות. 5 שנים בהן יותר מהכל, מתנו אנו- ולא היא.
יהי זכרך ברוך, סבתא. אם קיימת תקווה בעולם הזה, אז היא אי שם בעצם העובדה שאנחנו זוכרים.
"That don't last forever"
הפוסט הזה הוא, כרגיל, בלאגן אחד גדול. כרגיל אני לא מצליחה לכתוב את כל מה שאני רוצה, כרגיל אני לא מביעה כמו שהייתי שמחה להביע, כרגיל הדברים נשמעים טובים פי כמה בע"פ מאשר בכתב. אולי זה לא המקום שלי, אחרי הכל, אחרי הניסיון.
"Something's gotta turn out right"
נ.ב
בכלל לא נזכרתי בסוף, אבל רק לשם הסדר המינימלי בבלאגן הנ"ל שנקרא פוסט: מזל טוב, חברת אמת שלי. יום הולדת מאושר!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
