כשהתקופה הטובה ביותר בשנה הולכת ומתפוגגת עם הימים, והחום המעיק שוב חוזר לשגרת היום, אני מגלה שהחורף הזה באמת היה מוזר יותר מהשנים עברו. אני נזכרת פתאום במה שאמרתי לו, אז, בפעם היא שהיינו על סף פרידה, בסה"כ חודש ביחד. אמרתי לו, בטון המתנשא הזה שלי שהוא דאג להעיר לי עליו תמיד, שהוא בטח לא ייראה את בגדי החורף שלי כי ניפרד עד אז. הוא ממש נעלב וכעס ואמר שזה לא נכון, ושאני סתם מבאסת את האווירה...
לקחת באיזי. תכונה נרכשת ודיי יקרה. הייתכן שסיגלתי אותה לעצמי סוף סוף?
המכנסיים הצרות, אלו שעלו בקלות לפני שבועיים, כבר לא כל כך נסגרות עליי. ובכל זאת, מצאתי דברים חשובים יותר להתעסק בהם- שיעורי נהיגה, חזרות עד הבוקר, אלתורים אל תוך הלילה, צבא שמתחיל לשלוח אותותיו לקראתי, לימודים.
עברו עליי שלושה חודשים מוזרים, ושלושה חודשים עמוסים בצורה יוצאת דופן לפניי. יש לי הזדמנות אחת בלבד לעשות הכל נכון, והפעם- שום דבר לא ייהרס.
כוונה בלי מילים יותר טובה מאשר מילים בלי כוונה. בשביל רגע אחד בו אני רואה בעיניים של מישהו רצון אמיתי להבין ולהקשיב אני מוכנה לוותר על אלפי שיחות זניחות ומיותרות בהן כל מה שנעשה הוא בזבוז אוויר, אנרגייה וכוח ריכוז.
ובעולם כמו שלנו, אין מקום ליותר מדיי כוונות. ככל שאתה מדבר יותר, ככל שהמילים שלך שופעות, הכוונה נאבדת אי שם בין המשפטים והמילים הגבוהות, או אולי נטמעת בתוכן. קשה כבר להבחין מי מדבר לשם הדיבור ומי לשם הרושם. קשה כבר להבחין בהכל. האינדבדואליות נאבדה, נמחקה מפני השטח; הדאגה הכבירה ביותר שלי כרגע היא לנסות לנגח בעומס הבינוניות והזרם שמנסה בכל כוחו להדוף אותי לעדר הכבשים הנרקומניות. קשה לי לדעת במה אני צריכה לבחור, האם להשקיע את כל המשאבים בלשנות את המראה הפיזי (שעובד מאוד לרעת הרצונות שלי) או להמשיך עם הכיוון אותו התחלתי אי שם בחטיבה, הרובד היותר פילוסופי של העניין.
מחקתי עכשיו חלק ניכר מהפוסט הזה, חלק שאני חושבת שעדיין גדול עליי לכתוב אפילו כאן. חופש הביטוי קיים, גם חופש המחשבה, וחופש הבחירה גבר על השניים. (1:0 לשיקולי ההיגיון במערכה מול חוסר השליטה)
ובאיחול חג פורים שמח (ומתועב, החג השנוא עליי ביותר) אני אחזור לקוקטייל התרופות היקר שלי, זה שבשמחה אחליף בקוקטייל אלכוהול ואיבוד עצמי.
לילה טוב!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
