המוצא הישר מתבקש, מכל הלב, להחזירה.
בדיוק כשנדמה לך שההכל משתפר סופסוף, שאת עוברת את צומת הדרכים הזו שנמשכת כבר קרוב לחצי שנה, בדיוק כשנדמה שהלימודים סופסוף מסתדרים ושהדיאטה הניבה תוצאות מעודדות בקרב המישור הרומנטי, את מגלה שהכל טעות.
כי כמובן שהכל טעות.
עובדה, את שוב לא מדברת עם ההורים, את שוב בכעס עמוק ואפל עם אימא שלך, את שוב מעלה ומורידה קילוגרמים בקצב מסחרר, והבחור ההוא לא מתקשר.
אני חושבת שהעניין הוא פילוסופי עמוק יותר ממה שהכלים שבידיי מסוגלים לתרום לי בהבנתו. אני חושבת שהעניין הוא פשוט ומורכב כאחד- אני מאוהבת בעיקרון. בנים באים והולכים, מצבי רוח מתחלפים, עונות מחליפות אחת את רעיה, אפילו אנשים- גם אם רק למראית עין, ובד"כ רק למראית עין- משתנים. אבל עקרונות נשארים. עקרונות לא נודדים עם השנים, עקרונות מוטמעים בך עמוק בתוך הנשמה, הגוף והעור. עקרונות הם דברים שאתה מחבר לעצמך רק עם עצמך, תהיות נפש קשות מנשוא במישור החיצוני שרק אתה מודע אליהן, מודע להשלכותיהן ומודע למה שהן תורמות בעיצוב שלך כבנאדם.
אבל לעקרונות יש קטע חמקמק במיוחד- הם נוטים לגרור עימם טוטאליות מוחלטת (מצחיק שאמרתי טוטאליות מוחלטת, כי טוטאליות תמיד תהיה מוחלטת מהיותה טוטאלית), ואצלי הטוטאליות הזו מתחברת מייד למיתוג של התאהבות. אני מאוהבת בעקרונות שלי, אהבה עיוורת שגורמת לעתים לנכות בשאר המישורים. סוג של חרשות-אילמות-עיורון משולבים ברגע שעקרונותיי מותקפים, שגורמת לי רק לחבק אותם חזק יותר ויותר ולא להרפות. אני לא פתוחה לשינוי בכל מימד בנושא הזה, וזה דבר שעומד לעוכרי וגורם לאנשים לחשוב שיש בי משהו קיצוני. וואלה, אולי הם צודקים.
בעוד מספר סיבובים של כדה"א סביב השמש, אני אציין יום הולדת נוסף שיהווה נק' סימון לכמה כלום הספקתי לעבד השנה. עשרות מטרות הוצבו, יעדים התנופפו כדגל, וכלום לא נעשה. אני בוטשת במקום. ביקורתית כלפי כולם, חכמה גדולה שמחלקת עצות, ובעצמי- אני מרגישה שהשינוי בי נעשה בצורה מאוד בסיסית. אולי מיהרתי לשפוט אותו, ומיהרתי לשפוט את עצמי? אולי הסיבה שכל כך צחקתי על חוסר ההתקדמות המשוועת שהוא מייצג היא בגלל שאני עצמי מתביישת בהיותי אדם שהולך אחורה?
אז בסדר, כמה דברים נעשו; עשיתי מייקאובר חיצוני קיצוני למדיי שגרר מתקפות של התלהבות וכנות גם יחד (בחיי, כמה כבר קשה היה לכם להגיד לי בזמנו שנראיתי זוועה), התמדתי בפעילויות חוץ-ספריות שהבטחתי לעצמי שלא אפרוש מהן (עד כעת, כי מצב הלחץ התמידי לא מאפשר לי לקבל אפילו 5 שעות שינה בלילה) וביססתי את מעמדי כבחורה הזו מהכיתה ההיא שלפחות 20 איש יודעים מה השם שלה (וזהו שיפור עצום לעומת שנה שעברה, מסתבר שהסתתרות מאחורי סווצ'רט עובדת ואנשים באמת לא שמים לב לקיומך). אבל משום מה, קובץ הדברים האלו, גם אם נאמרים יחדיו בנשימה אחת, לא מספק אותי. קראו לי חולמנית, נאיבית, היפית, פתטית- אני מקבלת הכל, אבל איפה הדברים החשובים? איפה החופש, האהבה, ההתרגשות, האינטימיות, החיוכים, הבכי ההיסטרי פעם ביום, הרצון לקום בבוקר ולדעת שיש לך משהו מעניין לעשות? פספסתי את תחנת הירידה מהרכבת הזו, או שעליתי על הקו הלא נכון?
אז לא, אני לא אופטימית. חזרתי לסורי, דרכי הישנה והטובה של לדעת שהכל לא טוב, לא היה טוב, ולא- לא יהיה טוב. השאלה היא האם בתקופה שקרובה כל כך, כאמור, לציון דרך בחיי וכן לסיומה של שנה קשה מאוד, הכל מתבלבל לי? ואם כן, בחיי, למה עכשיו?
אני לא עושה הגהה הפעם. הפעם אני כותבת כל מה שאני רוצה וכל מה שהידיים שלי יכתבו, תוך ידיעה מוחלטת שזה עשוי ליצור בעיה, אבל עם בעיות אני אתמודד כבר אחרי זה.
Now that all alone, painfully aware"
Starting to feel the cold, knowing you're not there
Caught somewhrere between my fears and dreams
And all I have are demons here for company
Come and look inside, hope you like what you see
And if you run and hide, you're scared of what is me
Bind my idle hands, they only claw at me
Drowm in emptines, my soul is left to bleed
Throwing a shadow on every thought I have
Knowing that something's gone, echoes in my head
"(...)
השיר הזה לא מכוון לאף אחד.
ואולי זו בדיוק הבעיה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
