אני כועסת.
מי שמכיר אותי וודאי יודע שמטבעי להאשים את עצמי בכשלונות ואכזבות, אך זה לא המצב הפעם. הפעם תורי להפנות אצבע מאשימה ותורי להפיל את האשמה עליכם.
נתחיל מהקשה לקל.
לך, אדון דמות לחיקוי, שתמכת לאורך כל הדרך, עודדת, דיברת בכנות מפליאה, אהבת בצורה אבהית ואמיתית. אתה זה שהחליט לפתע להיות פסיבי עד בלתי נראה, אתה זה שרמס את המוטיבציה בשלמותה, אתה זה שמדבר על עמידה בהבטחות ופעם אחר פעם במשך שנה לא מקיים דבר. אתה אחראי לכישלון, ולא אני.
לכם, הורים יקרים, שנהנים מהבת המוצלחת שלכם, שמדברים עלייה בגאווה כאשר היא נוכחת, אתם שאי שם באמת גאים בה גם כשאתם לבד עם עצמכם. אתם אומרים ש'לא נורא, העיקר שעשית כמיטב יכולתך' ולא מנסים להסוות את הטון המאוכזב שלכם בקול, אתם שמוּנֵעים מדעות קדומות ונותנים להן להשתלט לכם על החיים בעוד אתם מגדירים עצמכם כאנשים נאורים ומשכילים, אתם שכביכול נמנעים מהכללות והשוואות ובדיעבד זה הדבר היחיד שאתם עושים. אתם אלה שאחראים לכל מהלכי חיי ה, איך קראתם לזה, לא בריאים.
לך, גברת אעלק חברה, שיודעת שכולם לא סובלים אותך ואני היחידה שמוכנה לסבול אותך ליותר מ-5 דק' רצופות, שמספרת לי על הדברים הכמוסים ביותר ועל הבעיות המורכבות ביותר בידיעה שאני אזדהה ואעזור, שטוענת שאני הבנאדם היחיד בעל שכל שהיא מסוגלת לדבר איתו. את זו שאני לא רוצה להיות בקרבתה, את זו שמתגאה ומתפארת בדברים שהם לחלוטין לא נכונים, את זו שטוענת להיות הבוגרת מכולם אך מתנהגת בצורה הילדותית ביותר שראיתי מאז כיתה ב', את זו שדואגת כל פעם לעשות לי רע על הלב בכל נושא שחשוב לי- בין אם זה משקל או לימודים או צורה התנהגות. את עושה לי יותר רע ממה שאת צריכה לעשות ואני מרגישה מפגרת ומטומטמת שהקדשתי לך פסקה כאן, כי את פשוט לא שווה את זה ומעולם לא היית שווה. הכעס האגור שלי כלפייך נובע הרבה יותר מכל השטויות שהזכרתי פה, הוא נובע בייחוד מהעובדה שאת דורכת על אנשים שחשובים לי, וראי הוזהרת- יום יבוא ותשארי לבד.
כמה חבל שאף אחד מהנ"ל לא יכול לקרוא את זה.
כמה חבל שאף אחד מהנ"ל לא יזכה לשמוע הרצאה נוקבת ממני לגבי כל מה שמפריע לי בו.
כמה חבל שאני אוגרת הרבה ונזכרת לפרוק רק אחרי הרבה זמן, כשכאבי ראש, נדודי שינה, רעד ודמעות בעיניים הם כבר סממנים של דרך קבע.
אני רוצה לגמור את השנה הזו כבר. לא אכפת לי מהציונים, לא אכפת לי מהבגרויות.
לראשונה בחיי אני יודעת שעשיתי כמיטב יכולתי, ואין לי יכולת או רצון לבוא אל עצמי בטענות.
ולמה, לעזעזאל, זה לא משקיט לי שום דבר, לא בראש ולא בלב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
