אז שיר מתגייסת מחר, ואין עצובה ממני.
זאת בכלל לא אני, לא אני זאת שניצבת מול השאלה איך יראו החיים ממחר
לא אני זאת שאמורה לא להירדם הלילה מחששות
אבל עדיין.. השאלה אם נישאר בקשר מכרסמת בי..
אני יודעת שאומרים שאם החברות חזקה אז שום דבר לא יכול להפריד
אבל מה זה לא בדיוק ככה? מה קורה אם החברות חזקה מאוד אבל תנאי השטח לא מאפשרים את זה פשוט.
כבר שנתיים שהיא החברה הכי טובה שלי (מלוא מובן המילה),
שנתיים שהיא תמיד יודעת מה לייעץ לי, ותמיד יודעת איך להצחיק או מה לספר לי,
שנתיים שהיא איתי בכל שלב שאני עוברת,
היא סבלה אותי כשהייתי טיפשה ונהנת ממני כשיש לי פניני חוכמה
היא החברה היחידה שאני הכי נהנת איתה לנסות דברים (גם כששתינו יודעות כמה הם לא מוסריים),
היא זאת שהייתה איתי בחו"ל כבר פעמיים ועוד תהיה איתי בחו"ל
היא זאת שלימדה אותי שלגיל אין משמעות בין אם זה בין שתי בנות ובין אם זה בהקשר רומנטי.
ופתאום, עד כמה שאני מודעת לכך שהיא החברה הכי טובה שהייתה לי וסביר להניח שגם תהיה
למרות כל זה, אני לא בטוחה שנשמור על קשר
כי מי יודע אם מחר כשתתחיל את הטירונות היא תפגוש אנשים בגיל שלה ותתחבר אליהם ולא תבין בכלל מה עשתה איתי
מי יודע אם הצבא יבגר אותה לרמה כזו שלשמור איתי על קשר יהיה מגוחך מבחינתה.
וכמה שנגיד שלא ניתן לחברות להתרופף, אני יודעת שזה לא בשליטתנו.
הפעם, זה באמת הכל רק תלוי בידיו..
sad tommy
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
