כמה שאני כועסת על עצמי.
שאני רוצה דברעם אך לא מוכנה לתת 100% ממני כדי לממשם.
חושבת, ומשקיעה בהם את מיטב מאמציי אבל כאשר נדרש ה"פוש" האחרון אני מוותרת.
ואולי זה לא רק הפוש האחרון, ואולי זה קצת יותר ואני מוותרת כי אני כזאתי, וותרנית שכזאת.
אבל העובדות מוכיחות לי שאני הולכת וחוזרת לכיתה ט' ואפילו תחילת י' בהשגות השכליות שלי.
אני כבר מעבר לזה חשבתי, אולי אני באמת מעבר לזה
משום שעצם ההודאה בדבר הפשע כבר מעידה על כך שיש לקצר בעונשו של הפושע.
ואולי אני לא פועלת נכון משום שאני לא מבינה שטבעו של עולם הוא שכאשר רוצים דברים מסויימים
יש להקריב אחרים.
אולי משום שכל כך רציתי שזה יקרה בדרך הטבע תמיד נכשלתי,
כי הרי דברים כאלה מקומם הוא לא באמת הטבע.
חיי היום יום שלנו והסרטים שאנו ניזונים מהם ממלאים אותנו במידע סוג ז'
שלא משקף ולו במעט את המציאות.
אולי אני פשוט צריכה להבין, שכדי להשיג את זה עלי למחול קצת על כבודי.
ועל אף שזה קשה לי (כי מאז ומעולם הצטיירתי כאגו מניאקית לא קטנה)
עליי להבין שבשביל להשיג דברים טובים, לא מספיק רק הרצון (גדול, עד כמה שיהיה)
בשביל להשיג דברים,
צריך בעיקר אומץ.
תומי.
אם אתה כבר נכנס וקורא פה, נסה לצאת מהבועה שהחיים שלי סובבים סביבך. נשיקות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
