ההרגשה הזו, התחושה הזו
היא מכרסמת אותי. היא מחוררת ואוכלת אותי מבפנים.
אני מרגישה כאילו מישהו חותך את בשרי רק כדי לבדוק מה כח הסיבולת שלי,
ולמען האמת, הוא לא כל כך גבוה.
אני מתמלאת מיום ליום אך מרגישה ריקנות נוראה.
אני מרגישה כאילו מישהו נהנה לדרוך לי על הפצעים ולמלא אותם במלח.
ואם זה לא מספיק, אז גם פתאום יש לי הרגשה חזקה שהרבה דברים נגמרו.
הלוואי שאני רק מדמיינת.
הלוואי שזאת שאלו רק תחושות חוזרות וחולפות [כמו שמיה אומרת],
שעוד מעט ייגמרו ובמקומם יגיעו ימים של אהבה עזה שגורמת לי לבכות.
ואם זה באמת יקרה, אז אני מסכימה לעבור את ה"עכשיו" הכואב הזה.
אהבה אפלטונית שדבר לא יוכל לגבור עליה.
הבהיה המתמשכת בלובן המשחיר הזה מביאה עמה ריח של סוף,
ריח של סוף שמביא התחלה. שאני רק מקווה שתהיה בריאה בשבילי.
העיניים שלי שמסרבות להיפתח והצמרמורת הזאת,
עדיין לא נותנות לי להבין מה המקום שלי.
ולאן פני מועדות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
