הראש שלי לא פה. הראש שלי כבר כמה שבועות מתעופף בין טוב לרע.
בין מותר לאסור. בין מומלץ לרצוי. ובין כדאי לבל יעבור.
ואולי הוא דווקא כן פה, אבל פשוט יותר מדי. יותר מדי שזה כבר כואב.
ולא רק הוא כואב. גם הבטן, והעיניים, והאישונים. אבל בעיקר הלב.
הלב שלי כואב. כנראה שאני פשוט לא יודעת לקבל את הדברים כמו שהם.
כנראה שאף פעם לא אדע.
הוא כל כך כואב שלפעמים אני יכולה להרגיש איך הוא עוד שניה יוצא מבית החזה שלי ובורח.
אני חושבת שאני גם לא ממש מתגעגעת כבר, ואני מניחה שכנראה סתם הפרזתי במצבי.
פשוט המצב היה לי חדש, ומוזר. ויותר מוזר מחדש.
ועכשיו אני פשוט רגילה אליו. ואני בוחרת להיות לבד גם כשאני לא חייבת.
אני דוחה דברים שלא כדאי, ומחר הדחיות יגיעו לקיצן.
כי אני כבר לא מנסה לארגן עניינים שיסתדרו בדיוק עם עניינים מקבילים כמו שנהגתי לעשות בחודשים האחרונים.
אני מאמינה שדברים כן מסתדרים בעצמם, גם בלי הידיים השתלטניות שלי שיהיו מעורבות בכל פרט ופרט.
אז מחר יום ניקיון, עצמי, פיזי וכן. גם נפשי.
אני הולכת להתמסר לנפש ולעבודה סיזיפית.
ולחשוב. וזה לא שחסרים לי רגעים לחשוב בהם, זה פשוט שככל שהמינון עולה אני "רעבה" לעוד.
לעוד רגעי חסד אישיים שבהם אני יכולה לנסות לארגן את החיים שלי באיזה מסלול.
התמכרות שכזאת, אם תרצו. אני יודעת שהיום יגיע והכל יתפוצץ לי לנגד עיניי, כי כמה בן אדם כבר יכול לשמור בלב?
אבל זה פשוט שאף אחד לא יוכל להבין את האני האמיתית. שלא מתעסקת בו ובה ובהם.
שמתעסקת בעצמה, ובעיצוב האישיות שלה בתור אדם בוגר.
אני צריכה להשיל מעצמי הרבה. ומצפה בחיליון עיניים לריקנות שתמלא אותי.
לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו..
למען האמת, לפעמים אני מקווה ש..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
