אתמול בערב היה ערב מאוד אמוציונלי ועמוס ברגשות מעורבים בשבילי.
הכעס שהפך לחמלה, והשנאה שחזרה להיות אהבה.
הכל היה נראה קשה מדי ולא הגיוני.
והלילה שהיה אמור להיות לילה מלא בהתרגשות (לפני היום הראשון כמובן) התחלף בלילה עם מחשבות שמריצות את השלושה חודשים האחרונים, שד"א היו עבורי חוויה נפלאה!
קמתי בבוקר, עדיין מדוכאת, ונוכחתי לדעת שכל דבר קטן יצית בי את אותם רגשות.
אבל אחרי כמה שיחות, והרבה מחשבה אני מבינה שזה לטובה.
אם כך קורה, על אף הרצון זה פשט אמור להיות ככה.
יש שיאמרו גורל, יש שיאמרו יד האלוהים (מבחינתי זה אותו דבר), אבל יש משהו כל כך מקרי בסיפור הזה שאמור לגרום לי להבין שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים ביותר.
אז נכון, שנוכחתי לדעת שהדת היא עניין פרמיטיבי ושמרני על יתר המידה (מבחינתי) אבל האמונה שלי באלוהים, לא פחתה.
וההפך, אני מודה לאלוהים שכך קרה, וכך הכל נגמר. ואני באמת מבינה שהיה עדיף ככה מאשר שהאהבה פשוט תדעך.
והרי זה גם ככה לא היה מצליח, למרות כל האהבה.
עדיין קצת קשה להסתגל לעובדה שככה זה נקטע, אבל אני מודה על ההזדמנות לשמור על קשר עם אדם מקסים.
אני אפילו קצת שמחה על השגרה ה-עמוסה אליה אני עומדת להיכנס כי אני צריכה לשכוח ממך, ועדיף כמה שיותר מהר.
תומי,
שעוד קצת קשה לה להבין איך שכחת אותה מהר כ"כ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
