The Space Between Us

הזקן הזה, שלא יודע באיזה עולם הוא נמצא,

נבעט ממדרגות על ידי שדים.

טעם ההשפלה עודנו מורגש בפיו.

אני מביטה, תוהה,

איזה סיכוי יש לעץ היחיד במדבר לשרוד?

ומתי אנושיות הפכה לחולשה?

זה בעיניים שלו.

באיך שהוא מפהק בדיוק באותה הצורה, פעמיים.

בדיוק של הגילוח, והפצעים שהוא יצר.

בשפתיים הורודות שלו.

בהתאמה שבין הג'קט למכנס, ולנעליים.

בקיפול המדוייק של החולצה שמתחת.

במצמוץ האיטי של עיניו העייפות.

זה בריקנות המלאה שבעיניו.

זה בזקנקן ובשיער שלו שקוראים לחופש, לחוסר דיוק. לשוני.

סימנים קטנים של מרד.

זה באיך שהוא קם,

                                       יוצא מהרכבת מבלי להביט בי אפילו פעם אחת,

                          ושובר את ליבי לחתיכות.