פורקת מהלב...

עייפה כ"כ, העיניים נעצמות לי.. ובכל זאת אני לא יכולה לישון.

אני נזכרת בכל כך הרבה דברים שאני מתגעגעת אליהם ויש לי צורך עז לבכות.

להרטיב את הפנים בדמעות, להשתחרר מהמועקה הזאת..

שמעתי מקודם שיר מוכר וישן, אף פעם לא באמת הקשבתי למילים שלו.. ועכשיו.. חשבתי על כל מילה..

והוא פשוט זה שגרם לי לבכות...פשוט לבכות...

פחות אבל כואב

יהודה פוליקר

מילים: יהונתן גפן
לחן: יהודה פוליקר

לימים זה נשכח כאיננו
אבל כשהערב אורב
אומר לך כך בינינו
פחות אל כואב

על מה שנפצע בי, נפצע והגליד
כמעט ואינני חושב
לומדים לחיות עם זה ככה
פחות אבל עוד כואב

עם כוס ורקיק אפשר להמתיק
אין קץ לבריחות
זה לא נעלם רק רחוק או נרדם
וכואב אבל פחות
לא נעלם רק רחוק
כואב אבל פחות

פחות ועדיין, עדיין פוגע
ה בא והולך את יודעת
זה כואב כשאני, אני בך נוגע
זה כואב כשאת נוגעת
פחות ועדיין, עדיין פוגע

זה בא והולך את יודעת
כואב כשאני
כואב לי כשאת
זה כואב כשאת נוגעת

לימים זה נשכח כאיננו
אבל כשהערב אורב
אומר לך כך בינינו
פחות אבל עוד כוא

לא עד כדי אנחות
ואם רע לי אני כותב

כואב אבל פחות
פחות אבל עוד כואב
כואב אבל פחות
פחות אבל עוד כואב

פחות ועדיין, עדיין פוגע ....

השיר הזה מתאר בדיוק את המצב שלי כרגע... ממה שאני הכי רוצה לשכוח, מה שהכי מכאיב לי..

לימים זה נשכח כאינינו אבל כשהערב עורב? אומר לך כך בינינו, פחות, אבל עוד כואב!

על מה שנפצע בי שנפצע בי, נפצע והגליד, כמעט ואיניני חושבת (אולי לפעמים נזכרת בגעגועים)

אבל בכל זאת, לומדים לחיות אם זה ככה, פחות אבל עוד כואב... טוב נו, לומדים לחיות אם זה ככה

פחות אבל עוד כואב.

אין קץ לבריחותיי...ובכל זאת עם כל הבריחות..זה עדיין לא נעלם.. וזה כואב עכשיו, אבל פחות.

זה בא והולך את יודעת..רחוק ועדיין..עדיין פוגע..זה בא והולך.. את יודעת..כואב שאני נזכרת בך...

כואב אבל פחות..... פחות אבל עוד כואב.

לא צריך לכתוב הרבה ...המילים פשוט מדברות בעד עצמן.

מתגעגעת.

אז אחי הקטן הגיע הביתה מבית החולים, תינוק קטן, חמוד וכל כך שברירי.

הברית שלו הייתה מאוד מרגשת, פעם ראשונה שבכיתי באמת מתוך שמחה אמיתית.

התרגשתי לראות איך אבא מחזיק את בנו הקטן בזרועותיו וקורא לו "בני" ופתאום הבנתי, הוא באמת הבן שלו.

אהבתי גם את השם שניתן לו. יאיר. השם שאומר כל כך הרבה בשבילי, חובר בתוך אישיות אחת מדהימה.

בימים האחרונים, פתחתי בלוג נוסף, עם הכינוי המוכר שלי בישרא בלוג, ואני כבר מרגישה שממש קשה לי לכתוב בו. אין לי מושג למה. אבל אני לא כותבת בו בחופשיות כמו בבלוג הקודם, וחבל לי. חבל לי מאוד. הוא מזכיר לי יותר מדי את הבלוג הקודם שלי. הבלוג שחגג שנתיים ונסגר ברגע אחד של משבר.

אני לא מתחרטת על זה, כי זה היה היום בו איבדתי את החברה הכי טובה שלי, והחלטתי למחוק לי שנתיים מהחיים..במקום הכי יקר לי.

אהבתי את הבלוג הקודם, בניתי אותו מימיו הראשונים ולא מיהרתי לשום מקום, אבל עכשיו בכל בלוג שכבר פתחתי בעבר, מיהרתי להגיע איתו להישגים של הבלוג הוותיק שהיה לי. וכמובן שתמיד נכשלתי.

האמת, תגובות רבות נותנות לי הרבה מוטיבציה לכתוב, אבל גם סוגרות אותי מפני העולם.

פה כבר כתבתי שש קטעים (כולל הקטע הזה) ואיתו..אני לא ממהרת לשום מקום...

בימים האחרונים התחלתי לחוש געגועים לאהבה..האהבה הישנה.. לבחור שהייתי מאוהבת בו עד קלות נשמתי.. אחד הדברים היקרים לי בעולם הזה.. נזכרתי בקשר העמוק שנבנה.. ומצאתי עצמי מתגעגעת לכל רגע ורגע.. מצאתי שיש לי הרבה מה לשתף..אבל אין כל כך את מי.

הרבה אנשים עזרו לי להתגבר על הקטע הזה, אבל האמת? אני לא בטוחה שהתגברתי, אולי פשוט הדחקתי. הדחקתי כן, זאת המילה הנכונה.

אבל אם אאמץ את זיכרוני, אין לי ספק שאוכל להיזכר בכל שיחה. בכל מילה. בכי. חיוך, התרגשות קטנטנה.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שדיברנו בטלפון, כמה ימים אחרי שהכרנו, נשברתי לו בטלפון, בכיתי..הייתי בתוך משבר עמוק שנמשך 4 חודשים והוא עודד אותי כל כך. והודיתי לו כמובן על זה.

חשבתי שזו תהייה השיחה הראשונה והאחרונה שלנו, שהוא בטח חושב שאני סתם בכיינית. ולרוב הבנים אין כוח לאחת כמוני. שנכנסת הרבה למשברים ובוכה על החיים שלה , למרות שאני בספק, אם בכלל הייתי מוכנה להחליף אותם בחיים אחרים. יש לי יותר מדי דברים יקרים בחיים האלה, דברים שאני לא מוכנה לוותר עליהם.

מבעד לכל חוסר הביטחון שעוטף אותי, אני שמחה שקיבלתי את החיים האלה, כי קיבלתי מהם הרבה דברים והכרתי הרבה אנשים טובים.. אנשים יקרים..שאני קשורה אליהם בלב ובנפש.

נכון. רובם איכזבו אותי. וגם הוא ביניהם. הוא בנה יחד איתי את הקשר שלנו. ובסוף נטש ובצדק, כי הייתי תלויה בו.

אבל הוא בנה בי את התלות הזאת בו. גם בשיחות כל יום, גם כשהוא נתן לי לשמוע ולעזור לו במצבים רגישים, וגם כי הייתי סתם מישהי מאוהבת, מאוהבת עד קלות נשמתה. באמת שיכולתי לתת לו הכל. אבל הוא לא רצה. פחד. וגם לדבריו במילא לא הייתי בשבילו. כי לא הייתי יכולה לעזור לו.

ואולי הוא צודק, אבל בכל זאת יש לי דברים טובים. ויש בי תכונות יפות שעוד יוערכו בעתיד, אבל קודם, אני צריכה ללמוד בעצמי להעריך ולאהוב אותן, לא לתת לסביבה לערער אותי. ורק אז יוכלו לאהוב אותי באמת.

וואוו.. האצבעות שלי נעות בלי משים על המקלדת, כותבות את אשר על ליבי ללא צינזורות מסויימות וכבר יצא חצי פוסט.

חצי פוסט בלי לחשוב יותר מדי. לא כמו בבלוג השני שלי. שם אני חושבת על כל מילה וסתם..פשוט חבל לי.

זה לא שאני לא יכולה לכתוב שם בגילוי לב אבל קשה לי, מאוד קשה לי, האצבעות לא זזות יותר מדי. לא יודעת למה.

אמא באה לביקור. ולי לא מתחשק לראות אותה בכלל. לא מתחשק לי לראות אותה אחרי השיחה הקשה שהייתה בינינו.

להביט פנים מול פנים בפני האדם הזה שרצה למות בגללי. זה קשה. ואני גם נהפכת להיות אדם אחר ברגע שאני מדברת איתה. כאילו נכנסת בי רוח רעה כזו. אין בי טיפה של חום, אהבה, או הערכה כלפיה. למרות שהיא עשתה בשבילי המון, היא השתדלה המון למחוק את פצעי העבר, אבל האמת מדברת בעד עצמה, כנראה שאני כפויית טובה או שפשוט לא מצליח לה.

היום היא שלחה לי הודעה שהיא מוותרת. שהיא לא מנסה להתחנן יותר, שאדבר או שאראה אותה.

והאמת? מצאתי את עצמי נושמת לרווחה, סוף סוף. הגיע הזמן. רק מקווה שתעמוד בכך. היא תועיל גם לי וגם לעצמה.

אני אוכל לבנות את החיים שלי בלי להרוס קשרים מסויימים בגללה, ופשוט לחיות בשלום עם חוסר הרגש שלי כלפיה.

או יותר נכון, אולי לחיות בשלום עם עצמי ולא להיות צבועה, לזייף חיוכים, חיבוקים ונשיקות כשאני רואה אותה .

אני נגעלת מעצמי ברגעים האלה שאני רואה אותה. כל כך הרבה צביעות. כל כך הרבה עצבים. זה מגעיל. אני עצמי לא מצליחה לאהוב, ובכל זאת אני מחבקת אותה כאילו אין מחר, אבל שמים לב ומרגישים שזה לא אמיתי ואני מנסה להתחמק מכל חיבוק שלה, כי אני לא מרגישה שהוא נותן לי שומדבר.. לא עצוב לי. לא עצוב לי כי התרגלתי לזה.

ואני לא רוצה בכלל לתקן את היחסים איתה, כי אין מה לתקן, הנעשה כבר נעשה, ונמאס לי לחפור כבר בעבר, ואם להודות על האמת, כנראה שזה לא ממש חשוב לי בשביל להתעמק בזה. בקשר הזה. כי עם זה באמת היה חשוב לי לא הייתי עוזבת את זה.  אני שמה לב לזה בקשרים אחרים שיש לי או שהיו.

אולי אני עושה אוול , אבל לפחות אני אמיתית. יש בי הרבה כעס. ובעצם לא שנאה אבל הקפאת רגשות. הרגש שלי פשוט מוקפא איתה.. איתה יותר מהשאר.. אליה אני בקושי נפתחת מבחינה נפשית וגם אם כן, אני חושבת פעמיים על כל משפט, ואם סיפרתי לה משהו אישי זה כי היא הצליחה להוציא אותו ממני. בדרך המיוחדת שלה. דרך הסחיטה.

איבדתי הרבה איתה. הילדות שלי הייתה יכולה להיות שונה. וגם... העתיד שלי היה יכול להיות שונה.

דיי מוזר שקבעתי לעצמי את העתיד, אבל התכוונתי גם לחסך האם שתמיד יהיה בי איפשהו. בכלל מוזר לי שחצי מהאנשים שאשאל אותם מי היא אמא שלהם בשבילם..הם יגידו שהיא כל עולמם.. ואצלי זה ממש לא ככה. רחוק מזה. אם הם הכי אוהבים אותה, אני הכי לא אוהבת אותה. ואם הם הכי קרובים אליה נפשית. אני הכי רחוקה.

וטוב לי ככה.. טוב לי עכשיו. עם הקשר הזה שאיננו.

ואיך אני בתור בנאדם בתקופה האחרונה? אין לי מושג. רגע שמחה, רגע עצובה.

רגע מתגעגעת, רגע אחר משלימה עם המציאות. לא מתוסבכת, אלא פשוט נערה בעלי מצבי רוח משתנים.

עצוב אבל נכון.

עד פה. =]

אושר הוא דבר שבא והולך, הוא לא נשאר תמיד, רק קופץ לבקר מדי פעם.

ראיתי אנשים שכבר אמרו שהעצב הוא החבר הכי טוב שלהם, כי הוא לעולם לא עוזב אותם.

קשה לי להאמין שהפכתי לאחת כזאת, שהעצב הפך להיות חלק גדול בי, באשיות שלי.

הרבה דברים יכולים לגרום לי לעצב, אך בעיקר הגעגוע.

געגוע לדברים שהיו ולא יחזרו, געגוע לסיטואציות מסויימות.

אך בעיקר, געגוע לאנשים מסויימים.

אני יודעת שמי שעזב, כנראה היה צריך לעזוב, יודעת,

יודעת אבל לא מאמינה, לא מאמינה שהוא בחר בזה, או שלא נלחם בזה.

מה זה אומר בעצם עליי? שלא נלחמתי מספיק? שלא אהבתי מספיק?

אבל זה לא נכון, אני כן אהבתי, אני כן אמרתי, אני כן נלחמתי, אני נשבעת.

ואולי, אולי למי שהלך, בעצם נמאס ממני? אבל.. אבל דווקא הייתה תקופה כ"כ טובה.

וכן, הייתי שמחה. כן, אמרתי תודה. כן, חיבקתי חיבוק. כן, נתתי נשיקה.

והייתה שנה קשה, אבל עם כל זה, היא הייתה מדהימה. כי למרות שהיה נדמה לי שאני לבד.

היה מי שעזר לי להתגבר על הקשיים, והכל היה פשוט מקסים.

אבל אז, הגיע הריב, ואחריו החופש, הכל קרה כ"כ מהר בלי שום הזדמנות לעצור.

בלי שום הזדמנות להחליט, אם זה מה שאני רוצה או לא רוצה.

אבל התעשטתי די מהר, התחננתי שתשאר, אמרתי שאני לא רוצה לוותר.

אבל, גם כשאמרת שהכל מובן, הכל התפרק, פגעת בי והשארת אותי לבד.

לא עזרו המילים, לא עזרו התחנונים, לא עזרה האהבה, ולא עזרה שום תודה.

פשוט הלכת ואפילו הסבר לא נתת. וזה חבל.

תמיד כשפגעת באת לבקש סליחה ואני סלחתי, אבל לא עבר זמן רב ופגעת שוב.

ועכשיו, אני לא מתכוונת לסלוח. ואני דבקה בזה, בהחלטה.

ולכל הסביבה אני מראה שאני בסדר, שהכל עובר, הכל זורם והכל נפלא.

אבל בתוכי, אני כועסת על הגורל, שסיים את הקשר שלנו בצורה כזאת.

כועסת עלייך שלא נלחמת, שלא אכפת לך וששיקרת.

וכל מה שנשאר לי עכשיו זה לכתוב, האם יבוא יום והאושר שוב יחזור להיות חלק ממני?

נשמה בודדה.