אוניברסיטת החיים.

בס"ד

הוא הרגיש אשמה אחרי כל מה שעשה.

הרגיש אשם על כך שפגע.

ואז במקום להוציא לפועל את הכעס על עצמו,

בפועל נראה רק כעסו כלפי הנקמה שלה על מה שעשה.

אתה אשם אבא, אתה ואף אחד אחר לא.

אלו מנגנוני ההגנה של הלא מודע, לעולם לא תדע כמה הם הצילו אותך

הצילו אותך מהשנאה העצמית שהייתה טורפת אותך כל יום ויום.

כמובן שזו שנאה מוצדקת

אני כועסת כל כך

והאשמה? האשמה עליך

האשמה עליך

לעולם לא אבין איך אפשר להיות קרוב כל כך לאדם

מגיל כל כך צעיר 

ולפגוע בו באותו הזמן

והאשמה עליך

האשמה לעולם תהיה רק עליך

קשורה רק בך

ותזכור את המשפט הזה עכשיו

גם אם יעברו שנים רבות, גם אם אוותר לך,

אני לעולם לא אסלח לך, לעולם לא אסלח, אבא!

מילים קשות לשמוע

מהפה של הבת שלך שאתה אמור כל כך לאהוב

אבל, האשמה עליך, גם אם לעולם לא אפסיק לכאוב.

בס"ד

הייתי היום בטקס המצטיינים. הטקס השנה היה שונה מכ20 שנותיי האחרונות כמורה.

הטקס הפעם היה שונה, כי זאת הבת שלי שם. הבת שלי היא שקראו בשמה, הבת שלי שקמה לבמה ולחצה ידיים לכל מורי ומנהליי בית הספר.

זאת הבת שלי שיכולתי כל כך להתגאות בה לאחר שנים רבות שכבר שכחתי להשקיע בה.

והיא הייתה נהדרת והמשיכה במאמציה גם בלעדיי. 

אז כנראה שבכל זאת הייתה לה סביבה תומכת, גם ללא עזרתי היא הצליחה, הרחיקה לכת.

הבת שלי היום בת 18 וחצי, בקרוב יעברו 3 שנים מאז מה שגרמתי לה.

ולי? לי אין מה לעשות עם המצב.

אני הרי רק בורג קטן במערכת, אני ספינת מפרש שתמיד אבל תמיד חייבת לנוע עם הזרם.

והקטנה שלי? היא תחולל שינוי גדול.

בעוד שאני אפילו על חיי שלי לא יכול לשלוט.

איבדתי כל קשר עם הקטנה שלי, ונכון כל זה קרה באשמתי.

לו רק יכולתי לגרום לה לסלוח.

אז הכל היה אחרת.

אבל זהו, היא עכשיו נהדרת ובשבילי היא תישאר לעד נעדרת.