שקט. בבקשה!

מצד אחד הייתי מבסוטית, שמחתי, בכל זאת הבנאדם שאני אוהבת סוגר את הדלת כדי שנהיה לבד [?] אבל מצד שני...נלחצתי, פחדתי, פחדתי ממה שיגידו, אם מישהו ייראה איכשהו.

נכנסתי לחרדה - התגלה לי שאני עוד בטראומה ממה שעברתי לפני כמה שנים. [מי שלא יודעת, שתקרא את הפוסט הזה.]

אני חושבת שאפילו עיגולי זיעה התחילו לנזול לי על הפנים, לא מהחום , לא היה חם בכלל, אלא מהמתח, מהלחץ.

ניגשתי אל הדלת כדי לפתוח ואמרתי "מה אתה עושה?" הוא הוריד את ידי לפני שפתחתי את המנעול ואמר "הולך לעשות משהו שהייתי צריך לעשות כבר מזמן.."

נכנסתי לפחד, ידעתי שהוא הולך לנשק אותי, זה ברור.

הוא התקרב אליי, החזיק את מותני וידיי היו שמוטות לצדדים, הוא היה כזה יפה.

שמעתי את נשימותיו מעליי, השפתיים שלו כמעט ונגעו בי אך הדפתי אותו חזרה.

לפני שהוא הבין מה קרה, פרצתי בבכי, פתחתי במהירות את המנעול ויצאתי מהשירותים.

לפי מה ששמתי לב, הוא לא יצא משם מספר דקות.

ניגשתי לשני ואמרתי לה שאני הולכת הביתה, לא אכפת לי, אני אאסוף ממנה בהזדמנות את הדברים.

והלכתי, ירדתי במונית לבית, כשהגעתי לבית הדבר הראשון שעשיתי היה להכנס למקלחת.

נכנסתי למקלחת, ובעודי שוטפת את פניי להסיר את האיפור, דמעות הציפו אותי.

למה? למה? למה זה קורה לי? גם ככה אין לי בנאדם שאוהב אותי, ועד שיש מישהו שמוצא חן בעיניי, אני..מפחדת? למה?

לא הפסקתי לייבב ולבכות.

לאחר-מכן שכבתי לישון בלי להגיד מילה לרז ולאמא, ונרדמתי מרוב בכי.

בבוקר שלמחרת לא היה לי כוח לקום לבית הספר, עיצבן אותי שאנחנו לומדים ביום שישי כי אנחנו לא אמורים.

קמתי בלית ברירה, התארגנתי ויצאתי, ידעתי שעוד מעט שני תבוא אליי ותספר לי מה היה באירוע.

עליתי על האוטובוס האחרון שעבר, בכוונה לא עליתי על הראשון כדי לא לפגוש את שני.

נכנסתי לכיתה, נישקתי את המזוזה והמבט שלי היה מושפל, שני לעומת זאת ניראתה מאוד מבסוטית, היא ישבה על השולחן וכשראתה אותי ניתרה ממנו וצעקה "בררוושש".

חייכתי חיוך ציני ואמרתי "בוקר טוב" , היא חיבקה אותי ואני חיבקתי בכוח, מה שרציתי הוא להשאר בבית, במיטה, ולהמשיך לבכות על כמה שאני מטומטמת.

הנחתי את התיק על הכיסא ושני ישבה על השולחן ואמרה "אוי, חבל שהלכת אתמול מוקדם, היה בן זונה" , אמרתי ללא עניין "וואלה". לא שאלתי על הוד, לא רציתי שהיא תדע מה קרה, לא רציתי שמישהו יידע.

בינינו? אני לא ממש סומכת על שני, יש בה משהו..שגורם לי לספר לה דברים, ואם אני אגיד לה מה קרה - היא תדפוק לי כאפה. בגלל זה אני גם מכחישה שהיא טוענת בפניי שאני אוהבת אותו. היא לא הכי מתה עליו, זה ברור.

אין לי מושג למה, אבל היא כל הזמן מטיחה בפניי שהוא מנייאק, זבל, והבן אדם הכי מטומטם וטיפש שהיא הכירה. סיקרן אותי לדעת למה היא אומרת את זה, הוד הוא הבן-אדם הכי מתוק שהכרתי בעולם.

היא המשיכה לדבר אבל לא ממש הקשבתי, סיבבתי אלייה את הגב ללכת, ואז הסתובבתי בחזרה ושאלתי כאילו השתחרר פקק מתוך בקבוק עם גזים "והוד?", היא הרימה גבה ואמרה "מה הוא קשור? אני מדברת איתך עלי ועל עדן!".

שיחקתי אותה שהקשבתי ואמרתי בלחץ וסיקרון "כן, כן , אבל הוד? מה איתו?" , ישר עלה לי בראש שאסור לי להיות שקופה ודחפתי במהירות עוד משפט "זאת אומרת, הוד, חן, נו המשפחה, נהנו?".

הדבר האחרון שעניין אותי הוא האם הם נהנו, מה קרה בין שני לעדן, הדבר היחיד שעניין אותי הוא הוד.

שני החזיקה בסנטר שלי עם היד שלה, קירבה אליי את פניה ואמרה "בר, את בכית?" , הדפתי את ידה ואמרתי במהירות "לא לא אני אבכה?" גיחחתי ואמרתי "ממתי אני בוכה?" , היא ביאסה אותי ואמרה "מאז ומעולם, אם זה קשור לאהבה את בוכה, לא יעבור לך יום בלי בכי, את כזאת רגישה ושברירית...אחח," ולפני שהיא סיימה את המשפט המורה נכנסה לכיתה וביקשה שכולם יישבו במקומם.

הודתי לאלוהים שהציל אותי מהחקירות, דוגרי, למה אני צריכה לדעת מה קרה עם הוד? אני יודעת שאני אתאכזב, אחרי שהוא יצא מהשירותים הוא בטח דפק כמה כוסות אלכוהול, השתכר, איבד את הראש. וזהו.

כל היום התחמקתי משני.

ככה עברו שבועיים של התחמקויות, עד שזה פשוט נשכח לה מהראש, כניראה.

בוקר חמים אחד, ישבתי בספסלים למטה עם שאר הבנות, שני עלתה במדרגות כולה מצחקקת. הסתכלתי עלייה במבט משונה, והחזרתי את מבטי לבנות.

היא ניגשה אליי ואמרה "בר יש לי הפתעה בשבילך", קמתי, חייכתי חיוך חושף שיניים, אני אוהבת הפתעות, ואמרתי "איזו הפתעה?" היא הושיבה אותי בכוח ואמרה "עדיף שתישבי...זאת 'וואחד' הפתעה, אבל לא כל-כך מעודדת."

עכשיו דאגתי, מה זאת ההפתעה שהיא רוצה להגיד לי, כי הבנתי שזה לא חפץ או משהו.

היא שתקה לכמה רגעים..ואמרה בזריזות "אבא שלך פיטר את הוד" וחייכה חיוך ענקי, קמתי במהירות וצעקתי "ממהה?", הפה שלי נשאר פעור.

לא עיכלתי את זה, מה זה פיטר אותו? למה? מה הוא עשה? מה יהיה עליי עכשיו?

הכל התערבב לי בלב, בראש, בכל מקום. והאמת שכמעט בכיתי.

היא אמרה "איך ידעתי שתגיבי ככה, את רואה שאת אוהבת אותו, שאכפת לך ממנו?" ישר פלטתי "אכפת לי ממנו כמו שאכפת מחברים טובים".

היה לי דגדוג בגרון, הבכי עומד להתפרץ, לפני שכל הדמעות התפרצו רצתי במהירות לשירותים ובכיתי. הייתי כל-כך זועמת על אבא שהדבר הראשון שעשיתי היה להרים אליו טלפון ולהטיח בפניו דברים. אין לו מושג כמה נפגעתי כרגע.

ניגבתי את הדמעות, הרגעתי את קצב נישמותיי וחייגתי לאבא, הוא ענה וצעקתי לתוך הפלאפון "אבא למה פיטרת את הוד?", אבא כניראה היה בשוק, אני מתארת לעצמי שהוא לא ציפה לדבר כזה ממני.

הוא אמר "בר תרגיעי את הטון שלך, ואל תתערבי בדברים שלא נוגעים לך, ולא אני פיטרתי אותו, הוא התפטר ביי" וניתק לי בפנים.

ידעתי שהוא לחוץ ועסוק עם העבודה אבל שהעבודה תלך לעזאזל, אני רוצה את בחיר ליבי, אני רוצה את הוד.

נשברתי מבפנים, העיר שאנחנו גרים בה לא הכי גדולה בעולם, אבל קשה לפגוש אנשים שרוצים לפגוש.

את היום העברתי בחיפוף, מיהרתי הביתה וסיפרתי לרז, רז לא ידעה איך להגיב, והאמת שזה לא הכי עניין אותה.

ככה עבר שבוע, לא היה לי מה לחפש במשרד והאמת שלא התקרבתי אליו מהבר מצווה של אחיו של הוד, פחדתי לפגוש אותו, אבל לא ידעתי שהוא התפטר?, או שפיטרו אותו?, אוי אני כזאת מבולבלת, אני צריכה לברר את הכל, לאט,לאט.

בסוף השבוע הגיע ראש השנה, המצב רוח הרע לא עזב אותי לרגע, לא הצלחתי לחייך חיוך אמיתי, אפילו לא למשפחה ולחברים קרובים.

עשיתי את החג עם אמא והמשפחה שלה אצל סבא בבית.

סידרנו את השולחן יפה, אכלנו וצחקנו, אבל הראש שלי היה במקום אחר, הרגשתי שהכל עבר תוך שעה ומסתבר שלא, שהכל עבר תוך 3 שעות.

כל המשפחה והחברים היו במרפסת, ואנחנו משפחה ענקית, אבל אני שכבתי על הספה בסלון, הפלאפון היה מונח על הבטן, בלי ציפיות לקבל שום שיחה או הודעה ממישהו, עצמתי את העיניים ויחלתי לרגע שבו אני אפגוש את הוד. הלוואי.

נרדמתי, וצלצול על עוצמה גבוהה העיר אותי, על הצג הופיע השם "שני", לא עניתי לה, לא היה לי כוח.

היא התקשרה שוב ושוב עד שעניתי בעצבים, לא היה לי כוח אלייה, היא בטח רוצה לזבל לי ת'מוח על עדן, שתעזוב אותי, לפחות בחג.

שמעתי שהיא מתרגשת, זה היה שקוף בקול שלה, היא אמרה "בר אני חייבת להגיד לך משהו הכי דחוף שבעולם", ניחשתי שזה נוגע לאיזה בן, אולי היא הכירה מישהו, אמרתי לה בשיעמום ובהרמת גבה "מה את צריכה להגיד לי הכי דחוף שבעולם?" וחיקיתי אותה, היא גחגחה ואמרה "את לא מבינה מי עשה איתנו את החג" , "אליהו הנביא" עניתי, היא צחקקה בציניות ואמרה "לא", עניתי לה "אה בעצם הוא בפסח".

ישר שסיימתי את המשפט היא אמרה "הוד, הוד זה שעבד אצל אבא שלך", עברתי למצב של ישיבה ואמרתי "מה? הוד? הוד מזרחי? את רצינית?" היא ענתה "כן, והוא דיבר עלייך."

מקווה שאהבתם :]

תגיבו!