אני חיה את החיים שלהם. מהצד.
הם נותנים לי את המפתח אל הדבר הכי אישי שלהם, אל הסיפור הכי שמור והכי נעול שיש ברשותם.
והמפתח בידיים שלי ויחד איתו הידיעה שכל טעות קטנה שאני אעשה תשפיע על אותו האדם שסמך עליי ושם בידיי את אותו המפתח.
זה אומר לחיות עם פחדים.
אני מתארת לעצמי שזה קשור ברצינות שאני לוקחת או לא לוקחת את עצמי, אבל אני לוקחת את עצמי ברצינות. ומשלמת על זה בלילות בהם אני נרדמת אחרי שעה ויותר שאני כבר שוכבת במיטה כשלמחרת קמים מוקדם והולכים לישון מאוחר.
אני פוחדת מהעבודה שלי. פוחדת מפגישות עם אנשים. פוחדת שהקול שלהם ירעד כשהם יספרו לי על קרובים חולים, על בעיה אישית, על מצוקה כלכלית או על משהו שבטעות ילחץ לי על נקודה רגישה שתשבור אותי בפניהם.
הכל יכל לעבור בשלום עד אותו האיש.
אותו האיש שעזב את ביתו, את החיים שהכיר...הועזב תהיה מילה נכונה יותר להגדיר את האמת שקרתה לו. הוא הועזב מביתו כשהוא רוצה לחזור ואחד רוצה לקבלו בחזרה. ורק אחד. כשהשני מתעקש בנחישות שכף רגלו של האיש לא תדרוך יותר בביתו (של ההורה. שהיה של האיש). הבית שהפך למקום הכי מנוכר ומסוגר בפניו, שפעם היה שלו.
אותו האיש שבגלל טעות וחוסר מזל נאלץ לשמוע שיחה של צד שלישי ששומע אותם מטיחים את הדברים בפני אותו צד שלישי המום.
אותו האיש שמאותה הטעות התחלתי להבחין בהליכה הכפופה, חסרת הבטחון שלו. בצחוק המלא והרוצה לשמוח באמת שלו, במבט הצמא לקצת רגש שהוא לא מקבל מאותו הרגע שההיא החליטה שלילד שלה אין מקום יותר בבית שלו ואין כאן מקום לדיונים.
-
יניב,
השורות והמילים
וכל מה שנשאר לי בראש
אחרי שקמת מהספה
מתרכזות למבט
אחד שלך.
-
אני קמה מהספה בהחלטיות ורוצה ליצור משהו אומנותי.
יש לי איזו אמונה כזאת שכשאדם צובר בתוכו מספיק הוא מתפוצץ ואם הוא יודע לכוון את זה לצורה אומנותית יכולים לצאת דברים גאוניים.
זו בטח אמונה שהתפתחה בגלל הנטייה שלי לשמור דברים בבטן וכדי לא להיות קלישאה מהלכת של אדם ששומר דברים בבטן עד שהכל יוצא בדמעות, צעקות, ריבים, הידרדרות למקומות שלמוח קשה לעכל ברגעי שפיות, כנראה פיתחתי לעצמי את אותה התיאוריה. כדי להוכיח לעצמי שזה בסדר. אני שומרת בפנים כי זה אומנותי מצידי (או פלצני...) ובסוף ייצא מזה דבר גדול, דבר טוב ואולי, מי יודע, אולי אפילו גאוני.
והמחשב דלוק כבר 5 שעות בערך...כי חשבתי שקצת מוזיקה תהיה נחמדה. ואז רציתי שקט.
אני מתיישבת מולו וכותבת בהחלטיות ומרגישה שאני מתרוקנת. כל מה שנשאר לי לקוות זה שבסוף כל הקאת המחשבות /רגשות הזאת אני אוהב את התוצאה ויותר מזה, אני לא ארגיש מרוקנת לחלוטין ועוד תהיה משמעות לי ולדברים שאני כותבת עליהם.
-
יניב,
אני ארים לך את העיניים
לחיוך
ואיישר את המבט
שתראה את המשמעות.
-
כמה מהם כבר עומדים לסיים את התקופה הזאת
ומצד אחד אני מקנאה בהם, כי גם אני רוצה לסיים את התקופה הזאת,
ומצד שני אני פוחדת בשבילם.
כל אחד (או לפחות כמעט כל אחד...) מלא בפחדים לתקופה שאחרי התקופה הזאת
ומלא במחשבות על עשייה ועל התבודדות ועל לכבוש את העולם ולטפס על פסגות ולשים דגלים קטנים
שנושאים את תמונתו בכל הר גבוה שיוכל לכבוש בדרך המיוחדת שלו.
ואני לא בטוחה שלהם יש זמן למחשבות על הגשמת חלומות וכיבוש פסגות.
קודם צריך להביא אוכל ולמצוא דירה. ודרך לשלם עליה.
-
"זה עבר,
זה נגמר,
קצה חלום ודי."
-
אני כולי מכלול של סיפורים ששמעתי בחיי, של פנים שראיתי, של שמות שהכרתי, של נופים שחלפו על פניי, של מקומות שהכרתי, של נשמות שנחשפו אליי, של מי שהייתי בתוך הסיפור שלי"
-
"בנדודיי חולפות עליי
תמונות ונשמות
ושמות
שמות."
-
"בדרכי הולכים איתי
נופים וניגונים
ופנים
פנים."
-
לפעמים אני מנסה לחשוב איזו דמות הייתי אם הייתי משחקת בסרט או נכתבת באיזה ספר. לפעמים אני עונה לעצמי שהייתי בדיוק אני כי לפעמים אני משעממת מידי כדי להחזיק דמות אבל לפעמים אני יותר מידי בשביל דמות אחת ובטח היו מחלקים אותי גם לדמות משנה.
זו אמירה ששמורה רק לאנשים אחרי גיל 45. או לאנשים שחוו באמת, שעברו דברים.
שהיו במקומות והכירו אנשים, שהתאהבו ונשברו, שהתחתנו והתגרשו, שילדו וגידלו, וחוו את כל שלבי החיים (הידועים גם כגן-בית ספר-צבא- חיים חופשיים עם מחויבויות נבחרות).
אני אפילו לא בחצי של הגיל הזה ולא חוויתי כמעט דבר ביחס לאותם אנשים.
אבל גם כשהייתי בת שנה הייתי אותו המכלול, רק קצת פחות עמוס.
-
זה בא בגלים
אני מודה
שזה קשה להתמודד
מזל שעוד נשארו לי
העניין והריגוש
והרצון
כי אם לא אני
אז מי?
-
אפשר יותר.
צמד מילים מתגרה שעובר לי בראש לפחות שלוש פעמים ביום.
אני מרגישה שיש בי יותר לתת ויש בי את הרצון לתת יותר
אבל אני לא בטוחה שהוא שווה ערך לרצון שלי להתחיל את הדרך שלי שכבר בוערת לי בעצמות
ובועטת לי בבטן ובראש עם מחשבות שאולי כדאי להפסיק עכשיו ולהתחיל ללכת באותה הדרך. הדרך שלי.
ואם נחשוב בצורה בוגרת, שקולה ובקיצור, פיננסית, ישתלם לי יותר לעצור את הבעיטות ולתת לעצמי עוד שנה אחת. ולקוות לטוב.
-
עכשיו
כשיש לי כמה רגעים
של שקט
אני יכולה להיזכר
בעצמי שלפני
ולזכור את המחשבות
ש "הכל מלמד
הכל מ- סיבה
והכל לטובה".
ובעצם,
לאנשים שגורמים לי
לטעם רע בפה
כשאני מעלה במחשבותיי
את שמם
אני בעצם חייבת תודה,
כי איך אתחשל
אם אחיה בתוך
קטיפה ורדרדה ומלטפת?
ומהבחירות,
גם אם אינן לגמרי שלי
ואינן לגמרי בידיי,
אם קיים כזה דבר,
אני יכולה ללמוד
אז למה לא?
-
00:00.
*חלק שלם ומשמעותי צונזר בגלל שאני לא רוצה
שלגמרי יזהו אותי,
גם ככה נאמר כאן כבר יותר מידי*
זה אוסף של תקופות שונות של החיים שלי שמשקף, כל חלק בדרכו שלו,
את החיים שלי היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-Jade-