כתבתי כל כך הרבה והכל נמחק!
*
אני חייבת למצות את החופש הזה.
זה החופש האחרון שנשאר לי ואני חייבת שהוא יהיה מלא בזכרונות יפים.
אני מרגישה שאני מעבירה ימים במקום למצות אותם.
ואני שונאת את זה. שונאת.
אני צריכה חיזוק, דחיפה שתוביל אותי לשם.
וכל מי שמנסה לתמוך בי (ואני באמת מעריכה את זה, גם כשאני מתעצבנת) לוחץ עליי יותר מידי ומלחיץ אותי.
אני לא מאשימה אף אחד. רק את עצמי.
ואם נשאל איזה פסיכולוג סביר להניח שהוא ימצא עוד איזה 10 סיבות לפחות שהן לא באשמתי. לא שזה מעודד.
לאף אחד אין מושג מה עובר עליי.
אף אחד- זה כולל את עצמי.
אבל זה תמיד ככה בשנים האחרונות.
אני רוצה להיפטר מזה ואני לא יכולה.
תמיד הייתי שאלה גדולה בשביל כולם.
מישהי שכולם מתלהבים ממנה ורוצים להיות קרובים אליה- והיא מתקרבת ואז מתרחקת.
בלי סיבה.
אולי אם אני אוכל להסביר את זה לעצמי אני אוכל לספק הסברים לכל מי שאני חייבת לו. והרשימה ארוכה.
אם יש כאן איזה פסיכולוג שסובל מנדודי שינה- גש הלום. ספר לי מה לא בסדר איתי.
למה אני חייבת להתרחק.
חברים שלי אוהבים אותי. מאוד.
נוכחתי לדעת את זה אחרי וידויים מרגשים של כמה מחבריי הקרובים.
לא היה לי מושג שככה רואים אותי.
זה החמיא לי וגרם לי להרגיש דפוקה יותר.
שכולם רואים אותי בדרך טובה ואני כמו יו-יו...מתקרבת ומתרחקת וחוזר חלילה. ואף אחד מהם לא יודע מה הוא עשה לא בסדר.
והם לא עשו כלום.
יש לי משהו נגד חברה מאוד טובה שלי.
פתאום ביום בהיר אחד קמתי והחלטתי שאני לא רוצה להתקרב אליה.
לא משנה כמה היא ניסתה- והפעם, גם אני ניסיתי.
זה החמיר.
הלכנו ביחד לכל מיני מקומות שהיינו צוחקות שם עד שכאבה לנו הבטן.
התכנון שלה היה שנוכל לחזור למה שהיינו, התכנון שלי היה לחזור הביתה ולהתרחק ממנה.
אני מרימה אליה טלפון.
עכשיו ממש החלטתי.
היא ממש חשובה לי.
לא רק שהיא לא מושלמת, היא גם דיי מעצבנת.
אבל אין כמוה והיא תמיד מצחיקה אותי, וכיף לדבר איתה.
אוף.
ואני צריכה את החברה הכי טובה שלי.
כאילו יש כמה חברים הכי טובים אבל היא ה-חברה הכי טובה שאני לא אדבר איתה 10 שנים וכשנדבר זה יהיה כאילו אתמול הייתה השיחה האחרונה שלנו שנמשכה שעתיים לפחות.
לא דיברתי איתה שבועיים.
ואני צריכה לדבר איתה.
היא הבן-אדם היחיד בכל חיי שלא התרחקתי ממנו פתאום.
וכשהרגשתי שאני פוחדת מהמצב הזה- סיפרתי לה.
והתגובה שלה הייתה כל-כך...אמיתית. כמו שרק היא יכולה להיות.
שאני לא יכולה להתרחק ממנה.
היא לא נדבקת לי לחיים. ואני לא נדבקת לה לחיים.
אנחנו חברות הכי טובות שלא מבלות את כל הזמן הפנוי שלהן יחד.
אולי בגלל זה אנחנו חברות כבר כל כך הרבה שנים (כמה שנים אחרי עשור).
אנחנו שונות אחת מהשנייה בהכל.
קשה לי לחשוב על תחומי עניין משותפים.
וכשאנחנו מדברות אחת עם השנייה אין דברים חיצוניים. בכלל.
יש רק את שתי הילדות הקטנות שעשו בחירה נכונה והתחברו אחת אל השנייה.
קטנות אבל חכמות.
טוב נו, נהייתי קיטשית ופלצנית.
אני כזאת נקבה...
זה הזמן לסיים.
בבקשה שאני אוכל להיכנס לתוך החיים שלי.
רגע של קדושה:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-Jade-