אני כבר לא כועסת.
איזה כיף לכתוב את זה ולקרוא את זה.
הרבה זמן כעסתי, עוד יותר הרבה זמן לפני זה הכחשתי בפני עצמי שאני כועסת.
ניסיתי למכור לעצמי שאין על מה לכעוס.
ויש.
או לפחות, היה.
אם הייתי אומרת שהיום אני מבינה את השיקולים ובלהבלהבלה זה היה שקר.
אני לא מבינה ואני בספק אם אני אבין.
יש דברים שאנשים עושים והם פשוט חסרי כל הגיון.
גם אם הם ימכרו את התירוץ הכי משכנע בעולם
הדברים האלה נעשים:
מפחד
ו/או
אגואיסטיות גמורה.
היום אני לא כועסת כי אני לא רוצה יותר.
זה עושה לי רע.
על הדברים חסרי ההיגיון שעדיין קורים אני אמשיך לכעוס.
עד שגם מהם ימאס לי.
והייתי מפסיקה עם זה עכשיו אבל יש דברים שהם טריים.
וחוץ מזה, מותר לי לכעוס ויש לי סיבה מוצדקת.
יותר מזה, אני אמורה לכעוס.
הייתי רוצה להראות את הכעס הזה.
אבל אף אחד לא חושב בכלל שיש בי טיפת כעס.
הרי אני מחייכת את החיוך פלסטיק המטומטם שלי,
עונה באדיבות על כל שאלה ומצחקקת כמו ילדה טובה וחמודה.
אחרי שזרקתי כמה מילים גסות
היה הלם.
זה לא נעשה בפני כולם
והיה חלק מהצגה.
אבל נהנתי לשמוע אח"כ משאר השחקנים את התגובה שאני לא יכולתי לראות.
נהנתי.
עכשיו, ברגעים אלו ממש, זו הפעם הראשונה שחשבתי על זה.
אבל עוד לפני שהתחילה ההצגה לקחתי בחשבון
שזה יהיה היום בו אני אפחית את מידת ה'ילדה הטובה והחמודה'.
עם השנים הדרגה הזאת ירדה בהדרגה,
מאותו יום תפסתי אומץ.
אני לא פוחדת יותר לדבר איך שבא לי ועל מה שבא לי.
אם הייתי אחת שנוהגת לקלל סביר להניח שהייתי עושה את זה גם מחוץ להצגה.
אבל אני לא.
מה שכן גיליתם שאני יודעת להיות צינית, אני יודעת להיות אדישה, אני יודעת לשים זין כשתגובות מסויימות לא מוצאות חן בעיניי.
ואני גיליתי, שאני הרבה יותר אמיתית ממה שחשבתי.
שגם הזיוף הזה היה משהו אמיתי. הוא היה שלי. הוא היה ההצגה שלי. ההתמודדות שלי. הדרך שאני הבנתי. הדרך שהבנתי לא נכון.
כי אז גם גיליתי שאתם אוהבים אותי הרבה יותר ככה. כמו שאני.
אז לא בחרתי במשהו לגמרי נורמלי שם למעלה.
אז יש לי צד אחד שאני אוהבת עד עמקי נשמתי, ואני מתכוונת לזה, אני גדלתי איתם והם בשבילי הדבר האמיתי.
ויש עוד צד. שאני מקבלת וחלקים ממנו אני גם אוהבת וחלקים אני מאוד אוהבת, ככה שהם כמעט נפרדים מהם ולא משתייכים אליהם (כמעט) וחלקים שאני בסדר איתם, מחבבת אבל לא יותר.
ואני מודה לה' על מה שיש לי.
ועל החלק שמביא אותי להיות על סף דמעות רק מלחשוב עד כמה מדהימים הם.
אז המשפחה שלי דווקא בסדר.
והצד שלי במשפחה, הצד שאני אוהבת עד עמקי נשמתי,
הם הדבר הכי טוב שיכולתי לקבל.
ואם באמת אני בחרתי אותם שם למעלה אז...מישהי כאן יודעת לקבל החלטות טובות...
אם הייתי כותבת כאן את כל מה שאנחנו עושים יחד זה היה יוצא קיטשי מידי.
ואומנם זה גם ככה דביק מידי אבל יש גבול.
מה שכן, אף פעם לא משעמם איתנו.
יש סיבה טובה לזה שהחברים שלי אוהבים את המשפחה שלי כמו שהם אוהבים אותה.
אני מרגישה רעה לאור האפליה שאני עושה בין הצדדים במשפחה שלי.
אבל זה בסדר להרגיש ככה.
וזה גם בסדר להעדיף צד אחד על האחר כשצד אחד היה שם ויהיה שם בכל רגע נתון והצד השני הוא מה'מתעדכנים'.
אוווף! איזה כיף להוציא את זה!
נהייתי חפרנית...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-Jade-