Hidden Truth

הכל כרגיל.

-

אני אזיז את השמיכות

כי מחר בבוקר אני שוב מתעוררת

עם עוד שכבה

עדיין קשה לי בין האנשים

איה כורם

-

מעטים האנשים שאני מאחלת להם דברים רעים.

כל-כך מעטים שהרשימה כוללת אדם אחד.

-

אני חייבת להפסיק עם זה,

חייבת להפסיק להרחיק את האנשים

הכי קרובים אליי.

אני חייבת לענות להם לטלפונים, לחזור לטלפונים שלא ראיתי

ולא להיעלם.

אני חייבת להפסיק להיעלם להם.

למה אני חייבת את הלבד הזה?

למה כל-כך לבד לי עכשיו?

אני חייבת שהאנשים הקטנים בראש שלי ילכו ממנו. לתמיד.

אני יציבה.

הכל הולך כל כך טוב, הכל מסתדר לי במקום.

אולי זה מאוחר וזה לקראת הסוף כבר אבל זה לא משנה,

העיקר שזה קורה.

עדיף מאוחר מאשר לעולם לא

החיוך לא יורד מהפנים וזה בגללי.

יש לי זמן לטפל בדברים שהזנחתי או שלא הזנחתי אבל לא טופלו כראוי,

אני עסוקה בדברים שנותנים או יתנו לי הרגשה טובה.

עושה בשביל עצמי.

עושים בשבילי ואני מעריכה את זה, באמת שאני מעריכה (וגם דואגת להראות את ההערכה).

הכל טוב.

הסתבר לי שהדברים ברורים יותר ממה שחשבתי.

זה היה שלשום בלילה שקיבלתי את ההכרה הזו בבום

חשבתי ודמיינתי וחלמתי וקיוויתי ורציתי
ופתאום
הבנתי שזה הכל בראש שלי.

הדברים בכלל לא מבולבלים, הם מאוד ברורים וזו אני שמבלבלת אותם.

אז עשיתי סדר בראש

והחלטתי להיות חזקה והצלחתי לעמוד בזה.

ואדישות נהייתה חלק מהעניין ואני מרגישה עם זה בסדר,

הצד השני קצת התבלבל, נראה לי,

אבל זה בסדר.

בסופו של דבר גם אם אי פעם היה שם משהו
והיה
זה לא יכול לקרות.

שלווה.

ובעיקר, שקט.

כשחשבתי עלייך

בכל זאת היה

למרות שהייתי לבד.

יש לי מישהו אחר לחשוב עליו.

אני לא יודעת אם זה טוב או רע...זה מוזר.

זה מוזר כי זה לא אתה.

זה טוב כי זה לא אתה, וכבר לא אכפת לי מי זה יהיה

רק לא אתה.

וזה רע. זה רע.

כי אני לא יודעת מתי אני אראה אותו בכלל (לא שאיתך אני יודעת...),

אני לא יודעת אם אני אראה אותו בכלל.

למען האמת אני לא יודעת כלום עליו או על המצב.

אני בכלל לא בטוחה שיש מצב.

אני בכלל לא בטוחה שיש.

אני בכלל לא בטוחה.

אני רוקמת
חלום ליל קיץ כיד הדמיון.

אני טיפשה. מאוד.

כי אין לי כלום.

כלום.

אני עוברת ממחשבה אחת לאחרת,

מחלום אחד לשני,

מפנטזיה לפנטזיה,

מתקווה לתקווה

בשביל כלום.

אני הרי יודעת מראש מה יקרה ומה לא. בעיקר מה לא.

ואני עדיין לא מתייאשת, ובשביל מה?

זה לא עוזר לי.

אולי בכמה רגעים האלה אבל אחר כך כלום.

במקום זה אני נשארת תקועה באותו המקום,

לא זזה.

כאילו קיבעו אותי לאדמה ואני פשוט לא יכולה להשתחרר.

שמישהו יבוא כבר.

יכול להתרסק לך בפנים.

הייתי אמורה להישבר,

הייתי אמורה.

אני כל כך מלאת כוחות שזה לא מובן לי.

ברגע של שבירה אני מחדשת כוחות, מחדשת ברמה שלא הייתה בי אף פעם.

סוג של אושר, החוזק הזה.

*

היה נפלא.

היה קשה.

היה מכאיב.

היה מציאותי.

כשהגלים מתחזקים החזקים מתגלים.

כמה נכון.

אז ראיתי למי אכפת, למי לא...בעיקר למי לא.

גיליתי אנשים, גיליתי מקומות, גיליתי שאני יכולה וגיליתי שבסופו של דבר אני תמיד זוכרת דברים על הצד הטוב שלהם.

עם כל הקושי שעבר עליי והכאב והופתעתי מעצמי שאכפת לי בכלל, עם כל זה, אני שמחה שעברתי את זה.

מהדברים האלה לומדים הכי טוב.

אני מרגישה שחזרתי חזקה בהרבה שהחוזק הזה מצטרף אל החוזק מהחלק הראשון של הפוסט, אני ממש וונדרוומן

אני לא יודעת לאן אני ממשיכה מכאן, אין לי כיוון ולו הקטן ביותר.

אבל אני אמשיך לצעוד כי בסוף אני אגיע, לא משנה לאן אבל אני אגיע...ככה אמרו באליס בארץ הפלאות ויש לי נטייה להקשיב לגאון המטורף הזה

אז זהו, עוד התחלה חדשה בפתח...דף חדש? אולי הפעם לא יהיו בו כתמים מפעם. הלוואי.

שבוע מעולה יקיריי, תשמרו על עצמכם