Hidden Truth

לוותר

לוותר

לוותר

אין לי מקום

אין לי מקום

בשבילי.

*

הזדמנות שנייה בשום מחיר היית רע היית טוב אלי,
פה נגמר ושם התחיל קשה, לראות הכל פשוט קרוב מדי
מחשבות שקופות אני אוויר, כל כך חשוף רואים הכל עלי,
גם אם בחללים שונים הרבה כתובות הכל תמיד רחוק מדי

אין לי מקום, אין לי מקום, בשבילי

הזדמנות שנייה מילים יפות בלי משמעות אתה קורא אלי,
תמונות של ציפורים ומזרונות קרים טובעים בתוך קירות זהב,
כיבוי אורות הכוכבים מביא אותי לבוקר שנופל עלי,
בפנים ריקות נושא פרחים אתה חוזר אתה בא אלי.

*

אני אוהבת את הכתיבה של עופר מאירי.

*

אני מרגישה שזה חסר טעם,

שאני עומדת על סף, ממש כמו שהיא אמרה,

אני עומדת על סף של דבר לא ידוע לכיוון לא ידוע ואני מרגישה שכל צעד יכול

להרים אותי הכי גבוה שאפשר

או להפיל אותי הכי כואב שיכול להיות.

הבטחתי לעצמי שאני אהיה חסרת פחד ואני מצליחה לעמוד בזה,

אני מצליחה להתגבר על עצמי ועליו, על הפחד,
אבל איך אפשר לא לפחד כשאני עומדת להיות בלי כל מה שאני מכירה?

המסגרת הזאת שאני בועטת בה בלי הפסקה

ואני מרגישה כאילו כל שנייה בה שואבת ממני כל טיפת אוויר שעוד נשארה בי
היא מסגרת שמחזיקה אותי לא לאבד את עצמי.

כאילו עכשיו, כשמגיע הסוף אין לי כיוון ממשי.

אני יודעת מה אני רוצה, אני מאוד מכוונת אבל מהכוונה והתיאורטי לתכלס זו דרך ארוכה ומפחידה.

היא אמרה שאין לי מה לפחד מהדרך כי היא לא תהיה לי קשה, אני אגיע.

משהו תמיד ידע שאני אגיע אבל מה אם זו רק תחושה בי? מה אם ככה מרגישים כל מי שרוצים מאוד?

יש בי כל כך הרבה שאלות ברגעים האלה, בימים האלה.

קשה לי להניע את עצמי ואני צריכה ורוצה להניע את עצמי. קשה לי לזוז.

אני מתחילה לחשוב על כמה כיוונים על הזמן שלפני הצבא אבל זה מתקרב בצעדי ענק ואני צריכה להתחיל לפעול.

מאיפה בא לי עכשיו הצבא הזה?

איך ילדים בני 18 יכולים בכלל להיות מוכנים לדבר הענק הזה? מה אני ומי אני ואיך אני עומדת להיות שם? וזה מקום שכל כך משנה אנשים ואני בכלל לא בטוחה שאני רוצה את השינוי הזה.

מי בכלל רוצה לגדול או להתבגר? יאללה, זה מפחיד אותי כל כך. והמחשבות האלה מעלות מחשבות על זקנה ופרנויות מהעתיד ומה אני כן אצליח ומה אני לא אצליח ואני מרגישה כאילו כל שאיפה שלא תמומש אצלי תרסק אותי.

אני יודעת בדיוק איך אני רוצה את החיים שלי אבל הרגליים על הקרקע, אני יודעת שהחיים לא צפויים ולא כל מה שאנחנו רוצים יקרה בדרך שאנחנו רוצים אבל זה אומר שדברים לא צריכים להתממש?

כל כך הרבה שאלות.

אחרי תקופה קצרה שלא הייתי כאן מסיבות כאלה ואחרת יצאה הפריקה הזאת, אין לי מושג מאיפה.

אם אתם חושבים שזאת אני...תצאו מכאן, תכבדו את טיפת הפרטיות שעוד יש לי ותצאו מכאן, אני לא יכולה שאתם קוראים אותי ואת הפחדים שלי.

"פרנויה זו מחלה קשה. פרנויה שדים במגירה."

תכף אני ארצה שתלכו מפה

שאוכל כבר ליפול בשקט

שלא תראו את הפצעים נפערים
שנשאר לבד ונישבר לאט.

לפעמים מילים שכתבו לפניי מתארות כל מה שאני רוצה להגיד. וקצת יותר.

היא יודעת לעשות
שירדו לה דמעות
זה סימן לחבק בשבילי
אני בא ועושה
היא צוחקת
מזל שאף אחד לא רואה
בטח חסרות לי מילים
אני לא מובן
לא מוגן
היא לא יכולה לראות
זה לבן על לבן
אז אי אפשר עד כאן

*

אולי זה לא בסדר,

לגרום לעצמי להתעורר ולא לשקוע

אבל אני ערה עכשיו.

אני מתחילה לפחד מהסוף. מתחילה...

כבר לא כל כך מתחילה.

אני פוחדת מהסוף.

נכון שהחיים ממשיכים ודברים נפלאים בפתח

אבל זה מפחיד אותי.

אתמול נכנסתי לאתרים של בתי ספר שהייתי רוצה ללמוד בהם

אני חושבת שאני דיי מפוקסת על משהו

אבל יש לי סוג של התלבטות בין שניים.

זה לא משנה, יש לי צבא לעבור לפני כן, מספיק זמן להחליט.

אני מרגישה כאילו חלקים של פאזל

מתחילים לשבת במקום הנכון.

*

בבית אין ריצפה
אני עומד על נייר
אני עומד על נייר

*

שבוע טוב
ולא לשכוח לחייך לפחות פעם ביום

אני מנסה כל כך לשמור את זה

על זה

אני אפילו לא יודעת למה.

אז לא יהיה לי נוח מאוד

ואולי התא שמתאים לי

לא מתאים לכולם

אז לא יהיה לי נוח.

אני לא לבד.

*

איזה משחרר היה היום הזה.

חבל שזה לא נמשך כמו שרציתי

אבל הכל לטובה.

והכל יקרה.

אני מתקרבת לסוף

ואני מתה מפחד.

מתה מפחד.

למצוא את עצמי

להתפקס

לא לפחד

להעז

וכל הזמן המחשבות שאולי

לא אצליח ואני לא אעשה כלום כל התקופה הזאת

ואני אהיה לבד.

אני פוחדת מהלבד הזה כי אני לא רוצה אותו

ואני בוחרת בו בלית ברירה במצבים האלה.

אני מקווה שיהיו לי כוחות להתעלות על עצמי

ולא לפחד.

פחד זו הצרה שלי.

פחד.

סוף שבוע רגוע מגלגל"צ  *רגווווווע*

יכול להתרסק לך בפנים.

הייתי אמורה להישבר,

הייתי אמורה.

אני כל כך מלאת כוחות שזה לא מובן לי.

ברגע של שבירה אני מחדשת כוחות, מחדשת ברמה שלא הייתה בי אף פעם.

סוג של אושר, החוזק הזה.

*

היה נפלא.

היה קשה.

היה מכאיב.

היה מציאותי.

כשהגלים מתחזקים החזקים מתגלים.

כמה נכון.

אז ראיתי למי אכפת, למי לא...בעיקר למי לא.

גיליתי אנשים, גיליתי מקומות, גיליתי שאני יכולה וגיליתי שבסופו של דבר אני תמיד זוכרת דברים על הצד הטוב שלהם.

עם כל הקושי שעבר עליי והכאב והופתעתי מעצמי שאכפת לי בכלל, עם כל זה, אני שמחה שעברתי את זה.

מהדברים האלה לומדים הכי טוב.

אני מרגישה שחזרתי חזקה בהרבה שהחוזק הזה מצטרף אל החוזק מהחלק הראשון של הפוסט, אני ממש וונדרוומן

אני לא יודעת לאן אני ממשיכה מכאן, אין לי כיוון ולו הקטן ביותר.

אבל אני אמשיך לצעוד כי בסוף אני אגיע, לא משנה לאן אבל אני אגיע...ככה אמרו באליס בארץ הפלאות ויש לי נטייה להקשיב לגאון המטורף הזה

אז זהו, עוד התחלה חדשה בפתח...דף חדש? אולי הפעם לא יהיו בו כתמים מפעם. הלוואי.

שבוע מעולה יקיריי, תשמרו על עצמכם