Hidden Truth

יווו אני לא סובלת את זה יותר.
הנה. הגעתי לנקודה שחיכיתי לה.

נשברתי. ואני פשוט חייבת לצאת מכאן.
אני צריכה שמישהו ישלוף אותי מהספה הזאת
ייתן לי כוח להתארגן
ויספק לי תירוצים טובים ל 'לאן נעלמת?' המוכר.
אני צריכה אוויר. ממש.
יש אנשים שהיו משלמים בשביל לשמוע אותי אומרת את זה.
לא, רציני. חפרו לי בשכל על זה שנעלמתי.
בסדר, נעלמתי.
תתרגלו.

אני לא יכולה ללכת איתם עד שאני לא הולכת לידיד ומבקשת סליחה.
לא. לא עשיתי מעשה מרושע שגרגמל היה מתבייש להסתכל לי בעיניים.
גם לא עשיתי משהו יפה.

אבל ניפחו את זה מעל ומעבר.

לאף אחד מהם לא אכפת.

לי לא נעים ללכת עם כולם (כולל אותו) עד שאני לא מבקשת סליחה.

מגיעה לו הסליחה הזאת.
רק בבקשה שמישהו יחבר אותו למציאות.

לא מכניסים אנשים לכלא על מה שעשיתי, זאת אומרת שזה לא כזה נורא.

ועם כל הכבוד- אני לא היחידה!

יש אנשים שמוצאים תירוצים טובים.

שיהיה. אני אצליח השבוע לבקש סליחה.

אני לא רוצה לעבור עוד יום ספתי שכזה.

אני לא יכולה יותר. אני צריכה אוויר.

ונדפקו לי התוכניות של שבוע שעבר. נדפקו לגמרי.

הכל. מהדברים הקטנים ועד לגדולים. הכל.

ועומד להיגמר החופש.

ואני לא ניצלתי אותו כמעט בכלל.

אני לא יכולה שהוא יסתיים לי עכשיו!

אני כבר רואה את עצמי ביום הראשון ללימודים נאחזת בכוח בסורגים

כשחבורת מורים קשוחים ואפלים (רק המחשבה הזאת משעשעת...) תופסים אותי

ומנסים בכוח להכניס אותי למוסד האיום הזה
כשאני צועקת בכל כוחי
We don't need no education.

שביתה? מישהו...?

אני כבר לא כועסת.

איזה כיף לכתוב את זה ולקרוא את זה.

הרבה זמן כעסתי, עוד יותר הרבה זמן לפני זה הכחשתי בפני עצמי שאני כועסת.
ניסיתי למכור לעצמי שאין על מה לכעוס.
ויש.
או לפחות, היה.

אם הייתי אומרת שהיום אני מבינה את השיקולים ובלהבלהבלה זה היה שקר.
אני לא מבינה ואני בספק אם אני אבין.
יש דברים שאנשים עושים והם פשוט חסרי כל הגיון.
גם אם הם ימכרו את התירוץ הכי משכנע בעולם
הדברים האלה נעשים:
מפחד
ו/או
אגואיסטיות גמורה.

היום אני לא כועסת כי אני לא רוצה יותר.
זה עושה לי רע.
על הדברים חסרי ההיגיון שעדיין קורים אני אמשיך לכעוס.
עד שגם מהם ימאס לי.
והייתי מפסיקה עם זה עכשיו אבל יש דברים שהם טריים.
וחוץ מזה, מותר לי לכעוס ויש לי סיבה מוצדקת.
יותר מזה, אני אמורה לכעוס.

הייתי רוצה להראות את הכעס הזה.
אבל אף אחד לא חושב בכלל שיש בי טיפת כעס.
הרי אני מחייכת את החיוך פלסטיק המטומטם שלי,
עונה באדיבות על כל שאלה ומצחקקת כמו ילדה טובה וחמודה.

אחרי שזרקתי כמה מילים גסות
היה הלם.
זה לא נעשה בפני כולם
והיה חלק מהצגה.
אבל נהנתי לשמוע אח"כ משאר השחקנים את התגובה שאני לא יכולתי לראות.
נהנתי.
עכשיו, ברגעים אלו ממש, זו הפעם הראשונה שחשבתי על זה.
אבל עוד לפני שהתחילה ההצגה לקחתי בחשבון
שזה יהיה היום בו אני אפחית את מידת ה'ילדה הטובה והחמודה'.
עם השנים הדרגה הזאת ירדה בהדרגה,
מאותו יום תפסתי אומץ.
אני לא פוחדת יותר לדבר איך שבא לי ועל מה שבא לי.
אם הייתי אחת שנוהגת לקלל סביר להניח שהייתי עושה את זה גם מחוץ להצגה.
אבל אני לא.
מה שכן גיליתם שאני יודעת להיות צינית, אני יודעת להיות אדישה, אני יודעת לשים זין כשתגובות מסויימות לא מוצאות חן בעיניי.
ואני גיליתי, שאני הרבה יותר אמיתית ממה שחשבתי.
שגם הזיוף הזה היה משהו אמיתי. הוא היה שלי. הוא היה ההצגה שלי. ההתמודדות שלי. הדרך שאני הבנתי. הדרך שהבנתי לא נכון.
כי אז גם גיליתי שאתם אוהבים אותי הרבה יותר ככה. כמו שאני.

אז לא בחרתי במשהו לגמרי נורמלי שם למעלה.
אז יש לי צד אחד שאני אוהבת עד עמקי נשמתי, ואני מתכוונת לזה, אני גדלתי איתם והם בשבילי הדבר האמיתי.
ויש עוד צד. שאני מקבלת וחלקים ממנו אני גם אוהבת וחלקים אני מאוד אוהבת, ככה שהם כמעט נפרדים מהם ולא משתייכים אליהם (כמעט) וחלקים שאני בסדר איתם, מחבבת אבל לא יותר.

ואני מודה לה' על מה שיש לי.
ועל החלק שמביא אותי להיות על סף דמעות רק מלחשוב עד כמה מדהימים הם.
אז המשפחה שלי דווקא בסדר.
והצד שלי במשפחה, הצד שאני אוהבת עד עמקי נשמתי,
הם הדבר הכי טוב שיכולתי לקבל.
ואם באמת אני בחרתי אותם שם למעלה אז...מישהי כאן יודעת לקבל החלטות טובות...
אם הייתי כותבת כאן את כל מה שאנחנו עושים יחד זה היה יוצא קיטשי מידי.
ואומנם זה גם ככה דביק מידי אבל יש גבול.
מה שכן, אף פעם לא משעמם איתנו.
יש סיבה טובה לזה שהחברים שלי אוהבים את המשפחה שלי כמו שהם אוהבים אותה.

אני מרגישה רעה לאור האפליה שאני עושה בין הצדדים במשפחה שלי.

אבל זה בסדר להרגיש ככה.
וזה גם בסדר להעדיף צד אחד על האחר כשצד אחד היה שם ויהיה שם בכל רגע נתון והצד השני הוא מה'מתעדכנים'.

אוווף! איזה כיף להוציא את זה!

נהייתי חפרנית...

כתבתי כל כך הרבה והכל נמחק!

*

אני חייבת למצות את החופש הזה.
זה החופש האחרון שנשאר לי ואני חייבת שהוא יהיה מלא בזכרונות יפים.
אני מרגישה שאני מעבירה ימים במקום למצות אותם.
ואני שונאת את זה. שונאת.

אני צריכה חיזוק, דחיפה שתוביל אותי לשם.
וכל מי שמנסה לתמוך בי (ואני באמת מעריכה את זה, גם כשאני מתעצבנת) לוחץ עליי יותר מידי ומלחיץ אותי.
אני לא מאשימה אף אחד. רק את עצמי.
ואם נשאל איזה פסיכולוג סביר להניח שהוא ימצא עוד איזה 10 סיבות לפחות שהן לא באשמתי. לא שזה מעודד.
לאף אחד אין מושג מה עובר עליי.
אף אחד- זה כולל את עצמי.
אבל זה תמיד ככה בשנים האחרונות.
אני רוצה להיפטר מזה ואני לא יכולה.
תמיד הייתי שאלה גדולה בשביל כולם.
מישהי שכולם מתלהבים ממנה ורוצים להיות קרובים אליה- והיא מתקרבת ואז מתרחקת.
בלי סיבה.
אולי אם אני אוכל להסביר את זה לעצמי אני אוכל לספק הסברים לכל מי שאני חייבת לו. והרשימה ארוכה.
אם יש כאן איזה פסיכולוג שסובל מנדודי שינה- גש הלום. ספר לי מה לא בסדר איתי.
למה אני חייבת להתרחק.
חברים שלי אוהבים אותי. מאוד.
נוכחתי לדעת את זה אחרי וידויים מרגשים של כמה מחבריי הקרובים.
לא היה לי מושג שככה רואים אותי.
זה החמיא לי וגרם לי להרגיש דפוקה יותר.
שכולם רואים אותי בדרך טובה ואני כמו יו-יו...מתקרבת ומתרחקת וחוזר חלילה. ואף אחד מהם לא יודע מה הוא עשה לא בסדר.
והם לא עשו כלום.
יש לי משהו נגד חברה מאוד טובה שלי.
פתאום ביום בהיר אחד קמתי והחלטתי שאני לא רוצה להתקרב אליה.
לא משנה כמה היא ניסתה- והפעם, גם אני ניסיתי.
זה החמיר.
הלכנו ביחד לכל מיני מקומות שהיינו צוחקות שם עד שכאבה לנו הבטן.
התכנון שלה היה שנוכל לחזור למה שהיינו, התכנון שלי היה לחזור הביתה ולהתרחק ממנה.
אני מרימה אליה טלפון.
עכשיו ממש החלטתי.
היא ממש חשובה לי.
לא רק שהיא לא מושלמת, היא גם דיי מעצבנת.
אבל אין כמוה והיא תמיד מצחיקה אותי, וכיף לדבר איתה.

אוף.
ואני צריכה את החברה הכי טובה שלי.
כאילו יש כמה חברים הכי טובים אבל היא ה-חברה הכי טובה שאני לא אדבר איתה 10 שנים וכשנדבר זה יהיה כאילו אתמול הייתה השיחה האחרונה שלנו שנמשכה שעתיים לפחות.
לא דיברתי איתה שבועיים.
ואני צריכה לדבר איתה.
היא הבן-אדם היחיד בכל חיי שלא התרחקתי ממנו פתאום.
וכשהרגשתי שאני פוחדת מהמצב הזה- סיפרתי לה.

והתגובה שלה הייתה כל-כך...אמיתית. כמו שרק היא יכולה להיות.
שאני לא יכולה להתרחק ממנה.

היא לא נדבקת לי לחיים. ואני לא נדבקת לה לחיים.

אנחנו חברות הכי טובות שלא מבלות את כל הזמן הפנוי שלהן יחד.
אולי בגלל זה אנחנו חברות כבר כל כך הרבה שנים (כמה שנים אחרי עשור).

אנחנו שונות אחת מהשנייה בהכל.
קשה לי לחשוב על תחומי עניין משותפים.
וכשאנחנו מדברות אחת עם השנייה אין דברים חיצוניים. בכלל.
יש רק את שתי הילדות הקטנות שעשו בחירה נכונה והתחברו אחת אל השנייה.
קטנות אבל חכמות.

טוב נו, נהייתי קיטשית ופלצנית.
אני כזאת נקבה...
זה הזמן לסיים.

בבקשה שאני אוכל להיכנס לתוך החיים שלי.

רגע של קדושה:

שימו לב: אני ערה! בשעה 9:15 דק'.
לגמרי-לגמרי ערה!
ואם זה לא מספיק- אני אפילו עירנית!

צאו מהסרט.
לא קמתי מוקדם כ"כ (למרות שמשעשע אותי לחשוב על עצמי עושה את זה).

לא נרדמתי כל הלילה.

ראיתי סרט במיטה. פעמיים. וחצי.

כלום לא עזר.
עצמתי עיניים והכרחתי את עצמי להרדם.
מסתבר שאני לא כזאת קשוחה כמו שחשבתי כי זה פשוט לא עבד עליי.

באיזשהוא שלב הרמתי ידיים. לא פיזית.
דווקא נחמד להיות ערה כשכל הבית מתעורר וכל אחד נתקע בקיר בדרך לאמבטיה.
מעניין אם הם שמו לב לזה או שהם היו עייפים מידי.

מה אני אעשה בשעות כאלה?
אף אחד מהחברים השפויים (ממתי?) שלי לא ער בשעות כאלה.

הייתי יוצאת לעשות סיבוב למטה.
אבל זה שמשעמם לי עוד לא אומר שנדפקתי לגמרי ושקוראים לי 'רקסי'.

שיהיה יום טוב.

אה כן, רגע של שמחה:

:)