קשה זה ל-א רק בלחם

כן, יש לי יומולדת. אני כבר לא קטינה. מהזה אומר בעצם? אני צריכה לעבור לכרטיסייה רגילה במקום להמשיך ולהשתמש בכרטיסיית נוער זולה (יחסית) ולהתחיל להוציא ברצינות כסף על נסיעות. מותר לי להיכנס לברים (כאילו שלא נכנסתי לשם עד עכשיו) ולקנות סיגריות (כנ"ל). אה, כן, ומותר לי להצביע בבחירות ואני צריכה להתחיל לשלם ביטוח לאומי.

אבל תכלס, אני לא מרגישה שונה. אני מרגישה בדיוק אותו הדבר. אז במקום להיות בת 17 ו12 חודשים פחות יום, אני בת 18. אין לזה שום משמעות מבחינתי. זה מוזר. פעם נגיד זה היה כזה "וואו אני בת 10 ולא 9, או 14 ולא 13." אבל 17 ו18? אני לא רואה שום הבדל. אני בדיוק אותה ילדה עם אותן בעיות ואותם אנשים שסובבים אותה.

תמיד, כשניסיתי להסביר לעצמי, למה אני כל כך לא אוהבת ומסתדרת עם החברים של החברות שלי, הגעתי לתשובה הפשוטה - אני מקנאה שיש להן חבר.

אבל עכשיו, כשאני סוף סוף מסתדרת עם אחד מהם, הצלחתי להבין מה הייתה הבעיה: אף פעם לא חשבתי שמגיע לכל הבנים האלה את החברות שלי.

ברגע שבן פוגע בחברה שלי, אני מקללת אותו בלי סוף. אף אחד לא יפגע בחברות שלי. בטח לא מישהו שאפילו לא שווה את המבט שלהן.

ועכשיו, אחרי שהחברה הכי טובה שלי וחבר שלה (שדווקא מאוד מאוד אהבתי) רבו, הייתי כל כך עצבנית כי היא בכתה כל היום ואני רציתי לתפוס את המניאק הזה ולהכניס בו מכות רצח, אבל בסופו של דבר השלמנו ביניהם והם חזרו ועכשיו אני מסתדרת איתו שוב, אבל פחות.

חברות שלי באמת מיוחדות, וצריך בנים ממש מיוחדים שיוכלו לתפוס את תפקיד "החבר"

אז נכון, ילדתם אותנו. ונכון, גדלתם אותנו. וכן, אתם גם חיים יותר שנים מאתנו.

זה לא אומר שאתם מחליטים עלינו!! אנחנו פה גם בזכות עצמנו, ואנחנו לא יכולים שאתם כל שניה פוקדים עלינו ומנסים לבנות את החיים שלנו ואת האישיות שלנו איך שמתאים לכם. אם אתם רוצים רובוטים במקום ילדים, אנחנו לא הכתובת.

אי אפשר ככה כבר!! "אל תתלבשי ככה" "אל תצאי עד מאוחר" "תעשי את זה" "אל תעשי את זה" "תלמדי שם" "תבדקי פה" די!! אני לא מכונה!! אני בן אדם!! אתם התעצבנתם כשאמרו לכם מה לעשות, אז מה נראה לכם?! שפתאום עכשיו, כשאתם אומרים את זה, זה שונה?? זה ממש לא. זה אפילו יותר מעצבן, כי אתם אמורים להבין אותנו ואתם לא.

אחר כך אתם מתפלאים שאנחנו לא רוצים לדבר אתכם ולספר לכם מה עבר עלינו היום ולאן יצאנו אתמול בערב.