רשמתי למטה פרק 9.. אני לא עוקבתXD

טוב, הנה פרק 10 אחרי הרבה זמן של עידכנתי אותו, אני ממש מצטערת, אבל אתם יודעים, וירוסים...

טוב, אממ... אני עכשיו אעדכן פרק כל שלושה ארבעה ימים בגלל, שאני רק בפרק 11 ואתם בפרק 10...\:

אני לא מספיקה לרשום וזה לא טוב, זה או שאני אאחר או שאני אקבע לעצמי זמנים יותר הגיוניים, אז.. החלטתי את השניD:

טוב, עכשיו, הנה פרק 10:

קריאה מהנה

הזכר מהפרק הקודם:

"כן, נופר התקשרה ואמרה שברגע שאני רואה אותך לומר לך שתבואי לבי"ח בדחיפות, אבל היא ביקשה לא לקרוא לך בכריזה, לא יודעת למה... אז תלכי" היא אמרה.

"אוקיי... היא אמרה לך מה קרה?" שאלתי את אופיר.

"יש התקדמות, היא לא אמרה אם זה טוב או רע, אבל היא לא נשמעה טוב" אופיר אמרה.

פרק 10

רצתי לתחנת אוטובוס וחיכיתי לו.

הוצאתי את הפלאפון ממצב שקט וראיתי שיש לי הודעה.

'תבואי הכי מהר שאת יכולה, חמש דקות אחרי שהלכת קרה משהו' ההודעה הייתה מנופר.

נו! שתגיד לי מה קרה!

חייגתי את המספר של נופר והתקשרתי.

'שלום הגעתם לתא הקולי של נופר, אני לא יכולה לענות כרגע, תשאירו הודעה ואני..." ניתקתי  בכעס.

האוטובוס הגיע ועליתי, נוסע אחד על האוטובוס.

התחלתי ללכת אחורה ועברתי ליד אותו נוסע.

"טופז!" הוא שמח לראות אותי, זה בטוח.

הסתכלתי עליו.

"אילן!" אמרתי, אח של נופר "איזה כיף לראות אותך! אתה יודע משהו? נופר אומרת לי שקרה משהו, אבל אני לא יודעת מה..." אמרתי לאילן.

"הזעיקו אותי מבי"ח שיש התקדמות, אני לא יודע כלום, אני באתי בגלל שהבית חולים הודיע לי, אני לא מאמין שלך הם הודיעו ולי לא" הוא אמר אבל לא נשמע נעלב.

"נופר פשוט לא מוצאת עם מי לדבר, כולם עסוקים באמא שלכם, כמובן שגם היא, אבל היא נורא בלחץ, ואין לה עם מי לדבר, רק איתי, לי הרבה יותר קל לעזור, מאשר לכם, היא מוצאת בי מקום מילוט, כל השאר עסוקים באמא שלכם, שאין בזה שום רע! והם לא חשבו על להודיע למשהו, היא פשוט רוצה שאני אהיה איתה ואדע הכל" ניתחתי את העניין בדרך מעניינת.

"את צודקת..." הוא אמר.

"נו... הצעת לשרון כבר נישואים?" שאלתי במתח.

"הכל הכל היא רוצה שתדעי הא?" הוא אמר וצחק "כן, היא הסכימה, אנחנו מאורסים, הכל סבבה, אבל אנחנו נחכה עם החתונה, איזה סיני אחד אמר שצריך להיות לפחות חצי שנה מאורסים" הוא אמר וצחק.

"סיני אחד?" אמרתי ושנינו צחקנו.

"טופי!" נופר צעקה ונפלה אל ידיי "איזה כיף שאת פה! את לא יודעת מה קרה!"

"נכון! אכפת לך לספר לי?" שאלתי אותה תוך כדי שחיבקתי אותה וייצבתי אותה.

"אילן!!!!!!!!!!!! איזה כיף שאתה פה! מי הודיע לך?" נופר ניגשה אל אחיה, היה נראה כאילו היא מנסה לדחות את הרגע לספר לי כמה שיותר.

"הבי"ח, עכשיו אכפת לך לספר לנו מה קרה?" הוא שאל, ורק באותו רגע שמתי לב שרק נופר שם, לא לילקה, לא סתיוי, לא תומר, ולא אבא שלה.

"אוקיי..." היא אמרה ונשמה עמוק, זה הולך להיות סיפור ארוך.

"חמש דקות אחרי שהלכת" היא אמרה והסתכלה עליי "הרופא, יוסי ד"א הוא הפך להיות הרופא של אמא שלי בגלל שהקודם נסע לחופשה בחו"ל" היא אמרה בלי קשר "אז יוסי יצא ואמר שיש התקדמות, אני ואבא נכנסנו ואמא הייתה ערה, היא לא בסכנת חיים עכשיו, אבל יש סיכוי שהיא תחזור לאותו מצב" היא אמרה וחייכה.

"נפלא!" אמרתי וחיבקתי אותה.

"לפחות זה…" אילן אמר ולא ידעתי אם הוא שמח או עצוב " אני מאוד שמח שהיא כבר לא בסכנת חיים, אבל מה הסיכויים שהיא תישאר ככה?" אילן שאל והפנה את פניו לנופר.

"אני לא יודעת.." נופר ענתה ומצב הרוח שלה התחיל לרדת "אפשר לשאול את יוסי.." היא אמרה.

"תשאלי אותו.." אמרתי קצרות "איפה כולם?" שאלתי.

"בבית... אני נשארתי לוודא אם קורה משהו ואבא החזיר את כולם הביתה, בכל מקרה הם כבר כמה ימים לא היו בבית.." נופר אמרה וחייכה "אבא שלי יבוא עוד מעט ואני אלך הביתה.. אילן אתה רוצה לבוא הביתה קצת?" נופר שאלה את אילן "כולם ישמחו לראות אותך!" היא ניסתה לשכנע אותו.

"אממ..." הוא אמר ונראה היה שהוא לא רוצה ממש.

"אם אתה לא רוצה לא צריך..." נופר אמרה בעלבון.

"לא! זה לא שאני לא רוצה, זה פשוט שהשארתי את שרון לבד בבית והיא מחכה שאני אחזור" הוא אמר.

"תציע לה שתבוא גם" התערבתי לשיחה.

"כן.. למה לא?" נופר אמרה.

אילן חייג לשרון ונופר ואני דיברנו בנינו, עדכנתי אותה על השיעורים, על מה שקורה בכיתה ובכלל, עדכנתי אותה.

"אוקיי,שרון יצאה עם חברות שלה אז אין בעיה שאני אבוא, אתן באות? יש לי אוטו" הוא אמר וחייך.

"אנחנו צריכים לחכות לאבא" נופר אמרה.

"אבא פה, לכו הביתה חמודים" אביה של נופר נכנס ושיחרר אותנו.

"פספסת את הפניה, לא משנה, תשאיר אותי פה" אמרתי לאילן.

"את לא באה אלינו?" אילן שאל אותי.

"היא באה!" נופר ענתה לו במקומי.

"אני באה?" שאלתי את נופר בתמיהה.

"ברור! לא שאלתי אותך כי חשבתי שזה ברור מעליו" היא אמרה.

"טוב" עניתי לה והמשכנו לביתה.

"טופי!!!!!!!!" לילקה וסתיוי צעקו וקפצו עליי.

"לילקה, סתיוי, חמודות! איזה כיף לראות אתכן!" אמרתי להן וחיבקתי אותן.

"היי תומר!" הראיתי התייחסות לתומר והתיישבתי על הספה עם כולם.

"היי טופז" תומר ענה לי "אילן!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" תומר קפץ על אילן.

"שלום אחוי!" אילן חיבק את תומר.

תומר חולה על אילן, הם אמנם אחים חורגים אבל תומר עדיין אוהב אותו.

או יותר נכון, מעריץ אותו.

הוא לא עושה כלום בלי לשאול אותו.

כל דבר שאילן עושה הוא גם עושה, או לפחות מנסה.

הוא היה ממש עצוב כשגילה שאילן עובר.

לקח לו זמן להתרגל לעובדה הזאת, לכן הוא כל-כך שמח לראות את אילן.

הוא בדרך כלל לא כל כך סימפטי לאנשים.

הוא מקובל, אומר הכל אה?

"אז, מה שלום ג'וליה רוברטס?" אילן שאל את תומר לגבי ילדה מהכיתה, הוא נוטה לתת כיוניים של מפורסמים לאנשים.

"אילן! אנשים מקשיבים! בוא לחדר" תומר אמר והסתכל עליי ועל נופר במבט נוקב.

הם הלכו לחדר  ונופר ואני התפקענו מצחוק, תוך כדי הכנת ארוחת צוהריים לכולם.

"הג'וליה הזאת לא יוצאת לו מהראש" נופר אמרה.

"נו מה את רוצה? אהבה ראשונה..." אמרתי ושתינו חייכנו ושקענו בזיכרונות.

' 'אז.. רוצה שאלון?' גל שאל אותי במסנג'ר.

'שאלון אהבה כזה?' שאלתי את גל.

'כן...' גל ענה לי וחיכה לתשובה.

'סבבה' אמרתי לו והמשכתי 'אתה מתחיל' קבעתי בלי לשאול אותו.

'אוקיי.. מה סולם האהבות שלך?' גל שאל ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

' אממ.. אוהבת: סודי, מחבבת: תמיר, מסמפתת: יואל' עניתי לו בחשש.

'אין כזה דבר סודי...' גל אמר לי ואני, שוב, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

'נו... אני לא רוצה לומר' אמרתי לו בהתחננות.

'אז אני לא אענה לך על שום דבר' גל ענה לי בילדותיות.

'טוב...' אמרתי.

'מה טוב? את מספרת או שאני לא עונה?' גל שאל אותי מבולבל.

'אני אספר...' אמרתי ולאחר כמה דקות רשמתי: 'אותך'.

גל לא ענה לי, זה היה בחופש הגדול אז לא יכלנו לדבר בבי"ס, הוא התעלם ממני במסנג'ר, ולא יצר איתי כל קשר.

אני נכנסתי לדיכאון, לא יצאתי מהבית, אכלתי בלי סוף, ולא דיברתי עם אף אחד כמעט.

'אותי?' גל ענה לי ביום האחרון של החופש הגדול.

איך שמחתי! הייתי מאושרת עד הגג, די התעצבנתי עליו שהוא הרס לי את כל החופש הגדול, אבל זה היה אחר כך.

'כן...' עניתי לו בפשטות.

'את יודעת... אני ומעיין חברים..." גל אמר לי.

'ואתה אוהב אותה?' שאלתי את גל, למרות שידעתי מה תהייה התשובה.

'לא... אבל ככה אני אהיה מקובל' זאת לא התשובה שציפיתי, אבל שמחתי לקבל אותה.

'אז את מי אתה אוהב?' שאלתי אותו.

'אותך' הוא אמר ואני רציתי לעבור דרך המחשב ולחבק אותו.

כמעט שנה שלמה סבלתי את כל הקטע הזה, דיברנו רק במסנג'ר, כי הוא היה מקובל ואני לא, אם הוא היה מדבר איתי פנים אל פנים מעיין הייתה נפרדת ממנו ואז פשוט מאוד, הוא לא יהיה מקובל.

כל יום הוא ירד עליי בבי"ס עם כל המקובלים, ואחר-כך במסנג'ר הצטער ואמר לי שאין לו מה לעשות.

'נפרדתי ממעין' גל הפתיע אותי במסנג'ר.

'נחמד...' אמרתי לו.

'את לא שמחה?' הוא שאל בפליאה.

'מאמי, אני לא מחכה שנתיים וחצי לילד שבמשך תשעה חודשים לא מפסיק לרדת עליי, רק בגלל שהוא רוצה להישאר מקובל, זאת לא אהבה' אמרתי לו.

לא היה אכפת לי שהוא יכנס לדיכאון, כי הוא עשה לי את זה, ואני סבלתי המון זמן, עכשיו תורו.

'אוקיי, אבל אני עדיין אוהב אותך' הוא אמר לי.

'אז תסבול' אמרתי וניתקתי איתו את הקשר, בדיוק כמו שהוא עשה לי.

הוא נכנס לדיכאון כמוני, אבל הוא יצא מזה אחרי שבועיים, שלימור, חברה של מעיין, הציעה לו חברות.

'לא צריך אותך' גל רשם לי.

'שבועיים?  עברת את זה מהר, אמרתי לך שמה שהיה לך כלפיי זאת לא אהבה' עניתי לגל בזלזול.

'אני ולימור חברים' גל אמר לי בתקווה שאני אקנא.

'יפה לך, עוד פקאצה מקובלת, רק חבל שאנחנו עוברים לחטיבה ושם אין דבר כזה מקובלים, חבל לסבול לא?' עיניתי לו ברוע.

'אני לא סובל...' הוא אמר.

'אני בטוחה, כי זה הכי כיף להסתובב עם לימור בפוקס בזמן שהיא מודדת טונות בגדים ואתה בוהה בה לא מבין מה קורה מסביבך, נכון?' עניתי בזלזול.

'אין לך מושג מה זה אהבה!' הוא אמר.

"טופז! את עוד שניה חותכת לעצמך את האצבע" נופר החזירה אותי להווה.

"חלמתי..." אמרתי לנופר והמשכתי לחתוך את העגבנייה הקשה.

"שמתי לב, הכל בסדר?" נופר שאלה אותי.

"כן, פשוט חשבתי על גל" עניתי לנופר.

"גל? לא עברנו את התקופה הזאת? זה היה בכיתה ו'!" נופר ענתה לי.

"אני יודעת... פשוט נזכרתי באהבה הראשונה שלי" אמרתי מעופפת.

"אה.." אני נזכרתי ביונתן, אבל לא חשבתי עליו יותר משתי שניות, בכל מקרה, אצלי זה לא נגמר נחמד כל-כך" נופר אמרה.

האהבה הראשונה של נופר באמת לא הייתה נחמדה במיוחד.

קראו לו יונתן, היא הייתה מאוהבת בו עד הגג והוא שנא אותה, הוא לא הפסיק לרדת עליה, הוא צחק עליה, למרות שידע שהיא אוהבת אותו.

איך היא אהבה אותו אני לא יודעת... הוא בן אדם בלי לב.

בכל הזדמנות שניתנה לו הוא לעג לה והעליב אותה בדרך הקשה ביותר.

אבל היא מנסה להדחיק את התקופה הזאת ואני לא מזכירה אותה.

"כן..." עניתי לה.

"שימי את העגבנייה בסלט ותטבלי בבקשה" נופר אמרה לי בזמן שסידרה את השולחן.

עשיתי כדבריה.

"נופר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" לילקה צרחה מחדר המשחקים "סתיו לקחה לי את הברבי!!!!!!!!!!!!!!!!!" לילקה המשיכה.

"אני אטפל בזה" אמרתי לנופר והשארתי אותה במטבח.

אחרי עשר דקות של ניסיונות כושלים לפשרה בין השתיים נופר קראה לאכול ואני לקחתי את הברבי מהיד שלי סתיו.

"סתיוי, לילקה, עכשיו הולכים לאכול סלט ופסטה מאוד טעימים שאני ונופר אכלנו, אחרי זה, לילקה תקבל את הברבי שלה וסתיוי תקבל את שלה, בלי ויכוחים, לכל אחת יש ברבי משלה שקנו לה, ללילקה יש את הבלונדינית ולסתיוי את זאת עם השיער החום תסתפקו בזה!" אמרתי להן, לקחתי לכל אחת מהן את היד וסחבתי אותן לשולחן האוכל באגרסיביות.

"נופר, טופי כועסת..." סתיוי אמרה בעצב לנופר.

"טופי לא כועסת, טופי עייפה" אמרתי לסתיו בגוף שלישי.

"שלום בית!" זרקתי את המשפט לסלון ביתי כשנכנסתי הביתה בעשר בלילה, אחרי שעות של ישיבה בחדר המשחקים עם נופר ולבהות בלילקה וסתיוי שלא מפסיקות לחטוף אחת לשניה את הברבי הבלונדינית שמכונת בשם טויה.

עשיתי סיור קצר בביתי וגיליתי שאימי לא בבית.

"הלו?" אימי ענתה מהצד השני של הקו.

"אמא, איפה את?"

"אני אצל מאור, אני אחזור יותר מאוחר, ד"א את עוד צריכה להכיר אותו, התנהגת לא לעניין פעם שעברה שהיית אמורה להכיר אותו" אמא שלי הטיפה לי.

"אמא, אנחנו נפתח על עכשיו דיון? או שאת מעדיפה שנדבר על זה בבית?" עניתי לאימי בכעס.

"הטיפש עשרה האלה!" אימי אמרה ספק אליי ספק אל מאור.

"כן! הטעות של חייך הייתה בגיל 'הטיפש עשרה' " חיקיתי את אימי בזלזול "רק טעויות הם עושים!" עשיתי כל של מורה.

"את לא טעות!" אמא שלי צעקה עליי.

"אני לא רק טעות, אני גם מזכרת מטרגדיה, שאף בת לא הייתה רוצה לזכור, אני פה כדי להזכיר לך שנאנסת, יותר טוב מזה?!?!" צעקתי על אימי חזרה וניתקתי.

הלכתי לחדרי והתמלאתי עצב, כעס ומה לא?

לבשתי מכנסיים ארוכות וחולצה ארוכה, נהייה קריר.

שמתי לעצמי מוזיקה בפול ווליום ונשכבתי על המיטה.

בכיתי ובכיתי ובכיתי, בלי סוף,השעה הייתה כבר שתיים עשרה בלילה ואימי לא חזרה.

אני לא יודעת מתי בדיוק, אבל נרדמתי, אימי עדיין לא חזרה.

קמתי בבוקר עם עיניים נפוחות מבכי, שטפתי פנים אבל זה לא עזר.

השעה הייתה שבע בבוקר והשעון לא הפסיק לצלצל.

חזרתי לישון אחרי שראיתי שאימי כנראה כבר יצאה לעבודה או עדיין לא חזרה ממאור.

היא גם ככה לא תחזור עד שמונה, ואז היא לא תדע שלא הייתי בבי"ס, וגם אם היא תדע, לא באמת אכפת לי.

שמתי שעון מעורר לרבע לשלוש, כי יש לי שיעור בלט קלאסי בארבע ואני עוד צריכה לתפוס אוטובוס.

"טופז!" אמא שלי צרחה למרות שעמדה ממש מולי "למה את לא בבי"ס?" אימי שאלה בכעס.

פזלתי אל הפלאפון שלי ושמתי לב שהשעה אחת עשרה בצוהריים.

"אמא! איך היה אצל מאור? לא ידעתי שיותר מאוחר זה יום למחרת! ולמה לא הייתי בבצפר? כי לא היה לי כוח! לא יודעת פשוט לא היה לי מצב רוח, אני באמת לא יודעת למה! הרי החיים מושלמים!" צעקתי לאימי בכעס, התהפכתי לצד השני במיטה ועצמתי עיניים בתקווה שתעזוב אותי.

"מותק" אימי אמרה ברכות ובאה להמשיך, אבל קטעתי אותה.

"ליאת כהן! תעזבי אותי!!!!!!!!!!" צרחתי על אימי בכעס ועצמתי עיניים.

"את לא תדברי אליי ככה!" אימי ענתה לי בכעס.

המשכתי לעצום עיניים ולא עניתי לה, שמעתי את נשימותיה הכבדות של אימי מאחורי.

היא קמה הלכה לשולחן שבחדרי עשתה שם משהו ויצאה מהחדר.

קמתי באיטיות מהמיטה וניגשתי לשולחני.

'מגיל 16, אני סוחבת אותך,

מטפלת בך ועושה הכל בשבילך.

נכון שלא היית אמורה לבוא, נכון שלולא את

יכול להיות שהייתי עכשיו רקדנית מפורסמת.

אבל גם לולא את, לא הייתי יודעת מה זה אהבת אם.

לולא את, הייתי עכשיו רקדנית חסרת ידע חיים.

אני אוהבת אותך בכל ליבי, ואת פה בשביל להגשים

את חלום הריקוד שלי.

אני לא רואה את חיי בלעדייך, אני לא רוצה את חיי

בלעדייך, ואני לא מסכימה שתקראי לי ליאת כהן!

בשבילך אני אמא.'

קראתי את מה שאימי כתבה על הפתק האדום ודמעות עלו בעיניי.

שמתי עלי בגדים ויצאתי מהבית.

טפטוף החל לרדת כאילו מנסה לומר שהוא משתתף בצערי.

חיבקתי את עצמי בעצב והמשכתי ללכת.

אני לא יודעת לאן הגעתי ואיך, אבל זה לא היה מקום שאני מכירה.

החלו לצוץ סמטאות צרות פה ושם ולא אהבתי את זה.

שמעתי מספיק סיפורים על הסמטאות האלה.

הסתובבתי והתחלתי לחזור על דרכי.

"נחשי" קול מוכר אמר לי בזמן שכיסה את עיניי עם ידיו.

"נאור?" שאלתי.

"יפה, את מתחילה לזהות את הקול שלי" נאור אמר וחיבק אותי.

חייכתי.

"אנחנו לא במצב רוח טוב היום?" הוא שאל.

"לא ממש.." אמרתי בעצב.

"מה קרה?" נאור שאל בדאגה.

"אכפת לך קודם להוציא אותי מהמקום הזה? ולומר לי איפה אני בכלל?" שאלתי את נאור.

"ברור... את בשכונה שאת לא רוצה להיות בה, כל מיני פרחחים וכאלה, אני תמיד איכשהו מגיע לפה, אני גר קרוב ואני כל הזמן מאבד את הדרך, אני גר במקום מסובך, אבל התרגלתי, בואי נלך לבית שלי" הוא אמר בביטחון.

נכנסנו לביתו והיה חמים.

הורדתי את הסוודר והוא לקח אותו ממני, כמו בסרטים הבריטים.

"Can I get a cap of tea please?” אמרתי במבטא בריטי וצחקנו.

"את רוצה משהו לשתות באמת?" הוא שאל.

"לא תודה" אמרתי.

"שבי, אני הולך להביא לי מים" הוא אמר ופנה למטבח בזמן שאני התיישבתי על הספה הרכה שבסלון.

הסתכלתי על שעון הקיר הגדול שתלוי מעל הטלוויזיה, השעה הייתה כבר ארבע וחצי.

לרגע תהיתי איך זה שהפלאפון שלי לא צלצל ואז נזכרתי שהשארתי אותו בביתי.

קצת שקט, חשבתי לעצמי.

נאור חזר עם כוס מים בידו והתיישב לידי.

"אז.. מה קרה?" הוא שאל "תשפכי הכל, אני פה בשביל לעזור" הוא אמר וכל כך שמחתי שיש לי משהו לדבר איתו.

סיפרתי לו הכל, לא היה לי כוח שהוא ישאל אחר כך שאלות על כל מיני פרטים שפספסתי.

"חשבת על זה שאמא שלך מחפשת אותך נואשות עכשיו בגלל שאין לה מושג איפה את? אני לא רוצה להישמע נגדך, אבל אמא שלך עוד תזמין משטרה" הוא אמר.

לאמא שלי מתאים להזמין משטרה, פעם אחת כשהייתי ביסודי, ולא חזרתי שאחת וחצי בגלל שנשארתי לדבר עם חברות, היא הזמינה משטרה, כמובן בגלל שהפלאפון שלי עוד היה כבוי.

"אתה צודק, איך מגיעים לבית שלי מפה אתה יודע?" שאלתי אותו בחשש.

"כן, אני אלווה אותך" הוא אמר ויצאנו לדרך.

"את חולת נפש!" אמא שלי צעקה שראתה אותי נכנסת "היי נאור, לך לחדר של טופז היא תכף תבוא, בסוף המסדרון ימינה" היא אמרה לנאור ופנתה אליי חזרה.

בהיתי באימי בחשש.

"אני אדבר איתך על זה אחר כך, אני לא יכולה כשנאור פה" היא אמרה והוסיפה "אני הולכת למאור, אני חוזרת מאוחר" היא אמרה.

"מאוחר היום או מאוחר מחר?" שאלתי את אימי בחוצפה.

"היום" היא ענתה לי בכעס ופנתה לחדרה כדי להתלבש.

נכנסתי לחדרי וראיתי את נאור על המחשב.

"הספקת להשתלט?" שאלתי אותו והסתכלתי על מסך המחשב.

"כן" הוא אמר וצחק.

על המחשב הייתה פתוחה שיחה עם נופר, אבל היא דיברה כאילו איתי, היא לא ידעה שזה נאור.

"אתה מתכוון לומר לה שזה אתה?" שאלתי אותו.

"כן, פשוט לא ידעתי ממש אם היא יודעת ש... לא משנה" הוא אמר במבוכה ורשם לה 'גם נאור פה'.

"מה לא ידעת אם היא יודעת?" שאלתי אותו בסקרנות.

"לא משנה" הוא אמר במבוכה והרכין את ראשו.

"טוב..." אמרתי.

אני יודעת שזה לא ממש מתח פשוט הפרק ממש ארוך!

הוא יצא שבעה עמודים בוורד!

נו איך?

מקווה שנהנתםD:

תגובות!

נהנתם?,הארות, הערות, מחשבות, דעות וכל מה שבא ליD: