הפעם באמת.

אבל אנשים, תגיבו.

אני יודעת שאני לא צריכה לרדוף אחרי תגובות, אבל זה הרבה יותר נחמד שמגיבים לך, לא ככה?

ככהXD

אז קבלו:

קריאה מהנה

פרק 11

נאור הלך כי נהייה כבר מאוחר.

תהיתי מה הוא לא היה בטוח שנופר יודעת.

"טופז!" אימי צעקה לי מהסלון "אנחנו צריכות לדבר" רק לא זה.

הלכתי לסלון, אימי ישבה עם כוס קפה ועוגיות היו מוגשות על השולחן.

"את רוצה שאני אכין לך קפה?" אימי שאלה אותי בנימוס.

"לא תודה, תקשיבי אמא, אני יודעת שאני לא הכי מתוקה בעולם בזמן האחרון, אני פשוט נורא עצבנית ולחוצה, אני לא יודעת למה, אני מצטערת, אני יודעת שאני נטל, אני מבטיחה שאני אגשים לך את חלום הריקוד, אני מצטערת שלא הלכתי היום לבי"ס, אני מצטערת שנעלמתי לך סתם ככה, הייתי צריכה קצת שקט" אמרתי לאימי ונשמתי עמוק.

"זה באמת לא הייה לעניין" אמא שלי אמרה בכעס.

"אני יודעת, אני מצטערת" אמרתי לאימי.

"טוב, אין לנו הרבה על מה לדבר, מחא מאור בא ואת תהיי בבית, איתנו!" אמא שלי אמרה ושיחררה אותי.

לקחתי עוגיה והלכתי לחדרי.

באתי להישכב על המיטה אבל אז ראיתי פתק אדום על השולחן שלי.

"שמתי את מה שאמא רשמה במגירה" חשבתי לעצמי.

' I love you'

היה רשום עליו.

"ממי זה?" שאלתי את עצמי והרצתי בראשי את האנשים האחרונים שהתארחו אצלי בבית.

"נאור זה לא, נופר לא הייתה אצלי כבר הרבה זמן, אמא שלי לא הייתה כ"כ משקיעה בכתב, וזהו..." מלמלתי לעצמי "מי זה יכול להיות?" שאלתי את עצמי, שוב.

'היי' נאור רשם לי במסנג'ר.

'היי' עניתי לו.

'מה קורה?' הוא שאל.

'מוזר... עזוב, איתך?' עניתי לו מסתוריות.

' אני בסדר... מה מוזר?' הוא שאל מסוקרן.

'צץ לי משום מקום פתק שרשום עליו I love you ואני לא יודעת ממי זה!' אמרתי לו.

'זה ממני' הוא אמר בטבעיות.

מנאור?! למה? כאילו, תמיד אהבתי אותו, אבל לא ידעתי שהוא גם אוהב אותי, לא דרשתי לזה יותר מידי תשומת לב, הייתי עסוקה בדברים אחרים.

"מה אני ארשום לו עכשיו?" חשבתי בלבי ונכנסתי ללחץ.

אני גם אוהבת אותו, אבל...

טוב אני אעשה את זה פשוט, אין לי כוח למשחקים.

'גם אני אותך.' רשמתי וחיכיתי לתגובתו בחשש.

הוא לא ענה, חיכיתי במשך שעתיים אבל הוא לא ענה.

לא יכולתי יותר, הייתי נורא עייפה ופרשתי למיטה.

השעון המעורר העיר אותי בשבע בבוקר, אחרי שינה של ארבע שעות.

קמתי מהמיטה עדיין ישנה.

הלכתי לשטוף פנים.

התלבשתי התארגנתי, ויצאתי לבי"ס.

הגעתי לבי"ס בשעה רבע לשמונה וחיכיתי לצלצול.

"היי" שני זרקה אליי והמשיכה הלאה אל מעיין, מלכת השבכה.

"היי מאמי!" נופר באה ומחבקת אותי.

"איזה כיף לראות אותך בבי"ס! משהו חדש לגבי אמא שלך אני?" אני שואלת את נופר במתח.

"היא משתפרת, ביקרתי אותה היום בבוקר, היא מרגישה מצוין, היא אפילו השמינה קצת!" היא אמרה וחייכה מאוזן לאוזן.

"וויי! אני מתה לראות אותה!" אמרתי.

"נונקה!!!!!!!" שני קפצה על נופר "איזה כיף לראות אותך! מה זה? כמה זמן לא היית בבי"ס??" היא שאלה אותה עם חיוך מאוזן לאוזן.

"שנינקה!!!!!!!!!!" נופר ענתה לשני עם אותו טון מטומטם "בא לי להחטיף לך כאפה מרוב הטמטום ששולט פה!" נופר המשיכה עם אותו טון צחקה וחזרה אליי.

"שונאת את שתיכן! שמחים לראות אתכן, מה קרה?!" שני צעקה בעלבון.

"אנחנו לא שמחות לראות אותך!" אמרתי לה "לכי למעיינקה שלך.." אמרתי וחזרתי לדבר עם נופר.

אולי אני נשמעת לכם ממש מגעילה, אבל אתם לא מכירים את שני.

שני היא יצור לא החלטי, יום אחד היא שונאת אותך ויום אחד היא החברה הכי טובה שלך.

היא שפוטה של מעיין, מלכת השכבה, ועושה הכל כולל הכל כדי שמעיין תאהב אותה.

היא מגזימה בדברים ממש, למשל: פעם אחת אמרתי לסיגל, ילדה מהכיתה, "רק אל תהרגי אותי" בגלל שהיא צעקה עליי לגבי משהו ושני ישר קפצה עליי "איך את מדברת?! למה שהיא תהרוג אותך?! מה זה הדרך דיבור הזאת?! טופז את ממש לא בסדר! היא כועסת עלייך אמנם אבל למה שהיא תהרוג אותך?! היא לא תעשה דבר כזה! אני לא מאמינה טופז!" לא הצלחתי להסביר לה שזה ביטוי.

היא לא מפסיקה לשקר והיא פשוט מגעילה.

"את צעקת על שנינקה?!" מעיין באה ושאלה אותי בפקאציות מוגזמת.

"אני צעקתי עלייך שנינקה?!" שאלתי את שני בהלם "אה כן! מצטערת, זה בא לי טבעי" אמרתי לאחר כמה שניות, הסתובבתי והתיישבתי במקום שלי, באותה השניה נשמע הצלצול.

"מעיין שבי במקום!" גלית, המחנכת שלי, צעקה למעיין כשנכנסה "ולא, את לא יוצאת לשירותים עכשיו, את העיפרון השחור וכל שאר האיפור תתקני בהפסקה" היא אמרה לה לפני שהספיקה לשאול.

מעיין גלגלה עיניה והתיישבה במקומה.

"הו! הצלצול הגואל!" מעיין צעקה כשהצלצול האחרון להיום נשמע.

"מעיין! את לא תדברי ככה לבי"ס!" המורה להבעה צעקה למעיין שבכלל לא הקדישה לה מחשבה ורצה לאיתי, חבר שלה.

"ערס" שמעתי את גיל, הילד שיושב לידי בהבעה ממלמל בשנאה.

"נכון, אבל במה זה עוזר לנו שאנחנו אומרים את זה?" אמרתי לו והלכתי.

הרגשתי את מבטו נעוץ בגבי.

"אתה מכאיב לי בגב" אמרתי לו.

שמעתי אותו קם ושם את הדברים שלו בתיק, הוא עבר לידי בריצה וברח מהכיתה.

"מוזר הילד הזה" מלמלתי לעצמי והמשכתי ללכת.

"מי?" נופר באה מאחורי ושאלה פתאום.

"גיל... עזבי" אמרתי לה, עזבנו את הכיתה והשארנו את הנושא שם.

"בית חולים?" שאלתי את נופר כשהגענו לתחנת אוטובוס.

היא חשבה קצת ולאחר כמה דקות אמרה "אני חושבת שהייתי שם מספיק, אם יקרא משהו אני אלך, רוצה לבוא אליי?" היא שאלה.

"לא, אני חושבת שאני אלך הביתה, אמא שלי בטח מתגעגעת אליי, אם היא בכלל בבית ולא אצל מאור!" אמרתי לה.

"אני מקווה..." היא אמרה והמשכנו ללכת.

"אמא!" צעקתי כשנכנסתי וראיתי את אימי רואה טלוויזיה על הספה.

"שקט מאור ישן!" אימי לחשה לי בכעס והצביעה על מאור.

אחרי שהיא הצביעה עליו ראיתי את ראשו על ירכיה של אימי ועיניו עצומות.

"אה..." אמרתי והלכתי למטבח.

לקחתי מנה חמה, הכנתי והלכתי לחדר עם האוכל.

הנחתי את התיק על הרצפה החלפתי בגדים ופניתי אל ארוחת הצוהריים שלי.

התיישבתי במחשב ואכלתי.

"בוקר טוב ישנוני" שמעתי את אימי אומרת ברכות למאור.

 'מה קורה יפה?' נאור שלח לי במסנג'ר.

'בא לי להקיא... אצלך?' שאלתי אותו ודי התעלמתי מהעובדה שהוא רשם 'יפה'.

'אני רגילXD.. למה בא לך להקיא?'

'כי אמא שלי עושה קוצ'י מוצ'י עם חבר שלה בסלון ומתעלמת מהעובדה שאני פה, נשבר לי מהחבר שלה אני אומרת לך' עניתי לו.

'זה שקוראים לו כמוני?' נאור שאל.

'קוראים לו מאור לא נאור!' הבהרתי לו בפעם המי יודע כמה.

'נו בסדר זה דומה...' הוא אמר והצחיק אותי.

'כן, אבל אתה מתוק, הוא לא' אמרתי לו והפגנתי חיבה אמיתית סוף סוף.

'תודה, אבל איך את יודעת שהוא לא נחמד? את בעצמך אמרת לי שאת לא הכרת אותו ממש, שאת לא מתקשרת איתו בכלל, כשהוא בבית שלך את מסתגרת בחדר, את לא יודעת אם הוא נחמד או לא, תיצרי איתו קשר, אל תתעלמי ממנו, אולי תגלי שהוא נחמד, אולי תשמחי לגלות גבר בחיים שלך' הוא אמר.

'יש לי גבר בחיים, אני לא צריכה אותו, אני יודעת שאני פוסלת ישר, אבל אני מסתדרת טוב מאוד בלעדיו' אמרתי.

'מי הגבר בחיים שלך?' נאור שאל.

'אתה...' אמרתי.

'את קוראת לי גבר? אני גבר גבר לא סתם!' הוא אמר וצחקתי.

'אני מצטערת...'

'לא נורא, טוב תקשיבי אני חייב ללכת אני אדבר איתך אחר כך, ביי' הוא אמר.

'ביי' אמרתי והוא התנתק.

"טופזי! בואי שניה!" אימי צעקה לי מהסלון.

"כן?" שאלתי את אימי כשהגעתי לסלון.

"מאור טופז, טופז מאור" אימי אמרה כמו מטומטמת.

"נעים מאוד" מאור אמר והגיש לי את ידו ללחיצת יד.

החלטתי שאני באמת מגזימה.

הזזתי לו את היד ואימי נראתה ממש כועסת, לאחר כמה שניות חיבקתי אותו ואמרתי בסתמיות "נעים מאוד, אני הבת של החברה שלך".

הוא צחק.

לאחר היכרות קצרצרה עם מאור הבנתי שבאמת טעיתי לגמרי, הוא בחור נורא נחמד ואולי באמת לא יזיק גבר בחיים שלי, כי בכל מקרה, גבר גבר כבר יש לי.

"ארומה?" נאור שאל אותי מהצד השני של הקו.

"לא, לא בא לי ארומה.. אולי... סתם קניון?" נאור ואני התלבטנו לאן נצא.

"אממ.. סבבה, ניפגש בשמונה וחצי?" נאור שאל.

"יום שישי, מה שמונה וחצי? תשע וחצי" אמרתי לו.

"עם ניפגש בשמונה וחצי נוכל להיות יותר זמן ביחד..." נאור אמר בקול מפתה.

"צודק..." אמרתי בחיוך "טוב, שמונה וחצי ליד הבית קפה?" אמרתי-שאלתי.

"אוקיי, נתראה" הוא אמר "ביי יפה" הוא אמר וניתק.

"ביי יפה" מלמלתי לעצמי והלכתי להתארגן.

"אמא, אני וצאת, אני עם פלאפון" צעקתי לאימי ויצאתי מהבית.

"לאן?" נופר הגיחה משום מקום ושאלה אותי.

"לקניון.. מה את עושה פה?" ניסיתי להבין.

"אה.. באתי להפתיע אותך, אבל אני רואה שיש לך תוכניות אחרות" נופר אמרה בעלבון.

"אל תיפגעי, אני לא ידעתי את באה!" הגנתי על עצמי.

"אני יודעת.." היא אמרה ונשמעה עדיין פגועה "טוב, אני יכולה לפחות לבוא איתך?" נופר שאלה.

שיט! מה אני עושה עכשיו? אני לא יכולה לומר לה שאני יוצאת עם נאור אז שתלך, אבל אני לא יכולה שהיא תבוא.

"עם מי את הולכת?" נופר שאלת, וניצלתי את ההזדמנות לשנות נושא.

"עם נאור" אמרתי באיטיות.

"אה... טוב, אני לא אפריע לזוג אוהבים, הלכתי" נופר אמרה והפנתה אליי את הגב.

"נופר!" צעקתי לנופר שנראה היה כאילו לא שמעה.

"זה בסדר. כאילו, אני מבלה את כל היום שלי בבית חולים או שומרת על אחיות שלי בבית כי אין משהו אחר שיעשה את זה, אני מתגעגעת אליך הכי בעולם וסוף סוף אחרי שאני הופכת את כל העולם כדי לבוא אלייך אני באה אלייך ואת לא שמה עליי! אבל זה בסדר, אל תדאגי."היא אמרה להחלה ללכת.

"נופר זה לא פייר... את יודעת את זה" אמרתי בקול חלוש.

"תעזבי אותי!" היה אמרה בכעס והלכה.

'יצאת?' שלחתי לנאור SMS.

'לא.. למה?' נאור החזיר לי תשובה.

'אז אל תצא.. הלך לי כל החשק, אני מצטערת, נדבר' רשמתי לו במהירות וכיביתי את הפלאפון.

"לא הלכת?" אמא שלי שאלה אותי בתמיהה כשנכנסתי הביתה.

"לא.." מלמלתי והלכתי לחדרי.

הורדתי את האיפור, החלפתי למכנס טרנינג ארוך, חולצת טישרט קצרה ולסוודר גדול ורחב.

הלכתי למטבח, אימי ישבה בסלון וראתה טלוויזיה.

הכנתי לעצמי שוקו חם והכנסתי לתוכו מרשמלו.

אימי מלמלה משהו בכעס לטלוויזיה ואני פניתי לחדרי.

שתיתי את השוקו בשקיקה ואכלתי את המרשמלו.

נשכבתי על המיטה והתחלתי לבכות.

הבנתי שמשהו לא טוב קורה לנופר, זה לא רק שהיא הפכה את העולם כדי לבוא אליי.

משהו לא טוב קורה בבית שלה.

צלצול הטלפון העיר אותי ממחשבותיי.

"הלו?" שמעתי את אימי עונה לטלפון בסלון "היי מאורי" אימי אמרה בחיבה למאור.

"עכשיו?" שמעתי את אמא שואלת לא מאור "אוקיי, תשע וחצי ליד הבית קפה?" אימי כנראה מתכננת לצאת עם מאור.

"אוקיי, עשר, נתראה יקירי" אימי אמרה בחינניות "ביי".

שמעתי את אימי נכנסת לחדרה.

"אני יוצאת" אימי קראה מהסלון "אם את צריכה משהו תתקשרי אליי" היא אמרה ושמעתי את הדלת נסגרת מאחוריה.

הבית כולו שלי.

החלטתי שאני לא הולכת להיות בדיכאון, לא עכשיו.

נכנסתי להתקלח.

המים זרמו עליי וניקיתי מעליי את כל רגשות האשמה, את כל העצב, את כל הדאגות.

יצאתי מהמקלחת נקייה, נקייה באמת.

הכנתי לעצמי עוד שוקו, אבל הפעם שלי מרשמלו, מרשמלו זה רק כשאני עצובה או בדיכאון.

התיישבתי על הספה והדלקתי טלוויזיה.

שום דבר מעניין.

הדלקתי את הפלאפון ושמתי בטלוויזיה MTV.

'התקבלו 1 הודעות חדשות' הצג הפלאפון שלי הראה.

לחצתי על הצג, מנאור.

'מה קרה? טוב, דברי איתי שתרצי'

יופי, הוא לא נעלב.

חזרתי לטלוויזיה וראיתי קליפים וכל מיני תוכניות במשך שעתיים בערך.

"אההה!!!!!!!!" צרחה נשמעה מהצד השני של הדלת.

איך?

תגיבוD: