בכל מקום הוא ראה את זה. לכל מקום אליו הביט, זה פגש בעיניו וצלב אותן דרך מבטו המעורפל.
באותם הרגעים הוא הרגיש כאילו משהו לוקח ממנו הכל. כבר לא היה בו כלום, חוסר החיים הזה, שליווה אותו מאז ומתמיד- הורגש אז חזק ועוצמתי הרבה יותר. הוא, עצמו היה חסר משמעות, אפילו בעיניו. הדבר היחיד שהדאיג אותו במחשבה ההיא, היה שטוב לו עם זה. לא היה בו עוד אמון, לא באנשים. לא בעצמו. רק בהם..
זה אף פעם לא היה מפחיד, לא יותר מדי בכל אופן, הוא אף לא חשש להרים את ראשו ולבחון את שעמד מולו. הוא גם לא רעד כשהיה בפעם הראשונה, כעת הוא כבר היה רגיל, כל העניין היה צפוי מדי; אפילו עבורו. עם זאת הוא לא יכל להסתיר את הבהלה שאחזה בו. כאילו תפסה בצווארו והרימה אותו מעלה. ידיה קרות כשלג טהור.
כמו בכל פעם מצא עצמו בפינת רחוב חשוכה. לבד. איתם.
עתה הוא שוכב בתוך השלג, גופו קופא. חזו כואב עד אימה. נדמה לו שצבע השלג תחתיו אדום. הוא וודאי הוזה. הוא מחייך לעצמו, נותן לכאב לשכר אותו. הוא מניח הסכין לצידו.
כמה שבועות מאוחר יותר כבר לא נראה עוד ברחובות העיר הריקים ממנו, היחידים שאולי מרגישים בחסרונו. רק אדם אחד ראה אותו מאז. הוא אומר שטוב לו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
