חורף. ואולי דווקא בגלל שהכל אפור מסביב זה הופך את העניין למדכא הרבה יותר. נדרשו אולי שלושה ימים בשביל להתרגל וזהו.
ופתאום זה היה ממש נחמד, היינו מדברים פה ושם; לא שיחות ארוכות.., סתם שיחות חסרות חשיבות או טעם שוודאי ישמחו רק מישהי כמוני. ואז קרו הדברים והסתבכו שוב, ואני מודה בזה שרובם קרו דווקא בגלל הראייה הלא כל כך אופטימית שלי לעיתים. אבל לא נפגעתי, לא נעלבתי, לא התחרטתי- רק התאכזבתי. ואכזבה זה כלום לעומת כל השאר, ספק אם היא שייכת לך או תלוייה במישהו אחר.
ועכשיו פתאום הגיע הזמן לקבל הכל ולהשלים עם זה.., לא בכל דבר מנצחים- אני יודעת. אבל גם לא מוכריחם להפסיד, ואם אני אתעלם מהמשפט הזה עכשיו אני יודעת שאתחרט על זה עוד הרבה זמן...
אבל יכול להיות שפשוט ככה זה, דברים קורים. ודווקא כשלא מצפים לכולם- קורה הלא צפוי. לא במקרה שלי.
ואז חזר הקטע ההוא, עם המישהו האחר, וגם לו נדרשו שני ימים בשביל להישכח והיעלם מהעולם. מהעולם שלי לפחות. וגם אם היו כמה רגעים שבהם הרגשתי כל כך מוגנת כשישבתי איתו מחובקת; כשיכולתי לחוש בחום הגוף שלו.., גם זה עבר, ואם לא לחלוטין אז מתישהו בזמן הקרוב, בזה אני בטוחה..
ואז מגיע מישהו אחר.., שנפגשנו רק פעם אחת אבל בכל זאת אני מרגישה כאילו אני מכירה אותו מאז ומתמיד.., לפעמים אני חושבת כאילו אני יודעת עליו הכל, הרי מההתחלה סמכתי עליו בנוגע להכל והאמנתי בו כל כך, אסור לי להכחיש זאת. ועכשיו זה התפתח למקום אחר.., של קשר קצת יותר חזק ממה שנגדיר ידידים, והוא כנראה רוצה להמשיך, ואני לא יכולה. זה שלא שאני כן רוצה, אני רק לא רוצה.
ויש עוד אחד, בעצם שניים, שלושה אם מחשיבים את כולם. שבאחד מהם התעניינתי עוד לפני. התעניינות מרחוק.., בלי שום רצון שיקרה משהו משמעותי. והשניים האחרים הם סתם, שטויות של הרגע.
ונחשו מה?, אין לי אף אחד שאני באמת רוצה כרגע. מה לא בסדר איתי?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
