סהר הוא ילד בן שמונה וחצי.
הוא אוהב דברים כמו כל שאר הילדים.
גם הוא אוהב בובות של ספיידרמן וחרבות שמחליפות אור בקצה.
גם לו יש שלושה קלפים של שי הולצמן שאף אחד לא מוכן להחליף איתו בגלל שלכולם כבר יש.
גם הוא מקווה לסיים את האלבום סופרגול הכי מהר שאפשר בשביל לטוס לאנגליה ולראות משחק אמיתי.
גם הוא אוהב גלידות ושוקולד ממולא בקרם וניל בפנים- וגם הוא שונא שאמא שלו אומרת לו להפסיק לאכול אותו בדיוק באמצע הביס.
גם הוא אוהב לעשות פרצופים מול המראה ולהכניס את הלשון בתוך הרווח שנשאר אחרי ששתי השיניים הקדמיות שלו נפלו.
גם הוא אוהב לראות "גריז" ולהחליט מי רוקד הכי גרוע ולמי יש את השיער הכי מוזר, ומי שר הכי טוב את השיר ההוא של צביקה פיק.
גם הוא לא אוהב לסדר את החדר וגם הוא לא אוהב ללכת לישון מוקדם, וגם הוא שונא שהמורה שלו כועסת עליו אחרי שהוא לא עושה את עמוד 37 בחוברת שלו של "כשרים והקשרים 3".
בדיוק כמו כל שאר הילדים.
אבל סהר לא יכול לרוץ, או לקפוץ או לשחק "פינוקיו" או "חיי שרה" או לחטוף ממישהו מחק ולברוח ממנו, או ליפול או ללכת או לרכב על אופניים.
סהר נכה, הוא נמצא על כיסא גלגלים, וכשאומרים את זה ככה זה כבר לא מצחיק אף אחד.
ואולי הוא אף פעם לא יוכל להיות כמו כולם, ואולי הוא תמיד ירגיש שונה, ואולי כל שאר הילדים יסתכלו עליו במבט מוזר, ואולי זה נכון- כי ילדים יכולים להיות אכזריים מאוד לפעמים.
וכשאני חושבת עליו, אני חושבת שזה נורא.
יותר נורא מכל הבעיות שיש לי, יותר מכל הדברים שאני חושבת שהם הדבר הרע ביותר שקרה לה. יותר מזה ששבשבת לא רוצה אותי. יותר נורא מכל דבר.
זה אכזרי, זה איום, זה הדבר העצוב ביותר שיכול לקרות לילד.
זה נורא באופן מיוחד, אבל אם זה מה שיגרום לנו להסתכל על החיים אחרת- זה נוראי באופן אפילו יותר גדול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
