משוש חיי3>

מישהו חכם מאוד אמר לי פעם: "אסור לך לסמוך על אנשים". ובזמן שחלף אף זכיתי להכיר את אותו האדם מקרוב וגם מרחוק, בחנתי אותו ומצאתי את צדדיו הפחות טובים, ואלו שאף טובים פחות; אך בכל מקרה, אני יודעת שהוא תמיד יישאר כל כך נאור בעיניי. מן חכמת חיים, חכמה אלוהית טבועה בו.

אך בכל מקרה, לעולם לא אאמין עוד במשפט זה, ותוכלו אף לומר שזה הוא אינו דבר שאני בטוחה בו, וודאי תגידו שאגלה כאב משפט זה ביום מן הימים.

אך עם זאת, מדוע לא לסמוך על אנשים?, ולא רק אנשים ככלל, מדובר כאן גם על חברים. קרובים עד כדי כך שמשתפים אותך במאורעות חייהם הכמוסים ביותר, שמורים מכל אחד אחר מלבדך. האין הם סומכים עלייך?

ומה הרעיון שמאחורי החשדנות הבלתי פוסקת הזאת, הדריכות הזאת שמה מישהו ינסה לפגוע בך- האם זה הוא דבר שאינו חריג? ואם אדם אחד איכזב, השפיל..? אז למה על שאר האנשים לשלם את חובו? אני אוסרת על איש להשתנות בגלל דבר שכזה, מובן שלא, ולא בתוקף סמכותי לעשות זאת, אלא משום שאיני רוצה שתחיו חיים ללא חופש מלא לחלוטין, אף מעצמכם, הרי ששינויים קטנים מתרחשים בכולם, גורמים להם לשנות את מסלול חייהם באופן מורגש אך עם זאת כלל לא.

ואם אנו כל כך חיים את משפט זה, למה שלא יחיה כל אחד עם עצמו, למה בכלל יש לנו צורך בתקשורת עם הסביבה?  - כי זה הוא רעיון חסר היגיון. חסר צורה לחלוטין. אל תסכימו עם דבר ממה שאמרתי אם אתה רוצים בכך, רק במשפט הזה תאמינו, אני מבקשת ממכם. 3>

אאאאאאאאאאאאאאאאא

אאאאאאאאאאאאאאאאא

אאההההההההההההההה

ההההההההההההההההה

העעעעעעעעעעעעעעעעעעע

עעעעעעעעעעעאאאאאאאא

אאאאאאאאאאאאאאאאא

אאאאאההההההההההההה

הההאאאאאאאאאאאאאאא

אאאאאאאאאאאאעעעעעע

עעעעעעעעעעעעעעעעעעע

עעעעעעעעהההההההההה

הההההההההההההההה

הההההההההאאאאאאאא

אאאאאאאאאאאאאאאאא

אאאאאאאאאאאאאא!!!!!

!!!!!!!!!!!@@@@@@

@@@@@@#######

######$$$$$$$$$$$

$$%%%%%%%%^^^^^^

^@&&&&*******))((((!!!

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני כל-כך שמחה!!!!!!!!!!

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

!!!!!!!!111111

אני לא יכולה לספר לכם למה, אבל אני פשוט רוצה לשתף אתכם בשמחה שלי :):):):):))::)

[וליחן, תודה...33>]

בכל מקום הוא ראה את זה. לכל מקום אליו הביט, זה פגש בעיניו וצלב אותן דרך מבטו המעורפל.

באותם הרגעים הוא הרגיש כאילו משהו לוקח ממנו הכל. כבר לא היה בו כלום, חוסר החיים הזה, שליווה אותו מאז ומתמיד- הורגש אז חזק ועוצמתי הרבה יותר. הוא, עצמו היה חסר משמעות, אפילו בעיניו. הדבר היחיד שהדאיג אותו במחשבה ההיא, היה שטוב לו עם זה. לא היה בו עוד אמון, לא באנשים. לא בעצמו. רק בהם..

זה אף פעם לא היה מפחיד, לא יותר מדי בכל אופן, הוא אף לא חשש להרים את ראשו ולבחון את שעמד מולו. הוא גם לא רעד כשהיה בפעם הראשונה, כעת הוא כבר היה רגיל, כל העניין היה צפוי מדי; אפילו עבורו. עם זאת הוא לא יכל להסתיר את הבהלה שאחזה בו. כאילו תפסה בצווארו והרימה אותו מעלה. ידיה קרות כשלג טהור.

כמו בכל פעם מצא עצמו בפינת רחוב חשוכה. לבד. איתם.

עתה הוא שוכב בתוך השלג, גופו קופא. חזו כואב עד אימה. נדמה לו שצבע השלג תחתיו אדום. הוא וודאי הוזה. הוא מחייך לעצמו, נותן לכאב לשכר אותו. הוא מניח הסכין לצידו.

כמה שבועות מאוחר יותר כבר לא נראה עוד ברחובות העיר הריקים ממנו, היחידים שאולי מרגישים בחסרונו. רק אדם אחד ראה אותו מאז. הוא אומר שטוב לו.