משוש חיי3>

אוקיי, בואו נבין את זה ככה. אנשים פתאום מדברים שונה, דפוסי החשיבה מאבדים כיוון. הכל בשביל הדבר הספק שמימי הזה.

ואם אנחנו מאמינים שדבר האמור לקרות- יקרה, אנו בעצם מאמינים בגורל, במקריות הבלתי פוסקת או פשוטה של החיים.

מישהו חכם מאוד אמר לי פעם; "אם דבר צריך לקרות- הוא יקרה בהזדמנות שהוא היה צריך לקרות", ואני בטוחה שאותו אדם בכלל לא קורא כאן, ומשוכנעת אפילו עוד יותר שהוא לא מגדיר את עצמו כאדם חכם מאוד, אבל בכל זאת הדברים שלו גרמו לי לחשוב קצת על כל הדברים שאמרו לי כבר בהקשר ההוא.. לא, זה לא הוא, זה לא עליו, וזה גם אפילו לא על ההוא השני. זה ההקשר. ההקשר ההוא.

והזדמנויות יש כל הזמן- רק צריך לדעת לקחת אותן. ואם נתנו לי שתי הזדמנויות ופיספסתי אותן..?, גם אז זה היה אמור לקרות..?, הייתי אמורה לעשות את זה כדי שיקרה משהו אחר?

ובעצם זה כבר לר משנה, כמו שאומרים; לא בוכים על חלב שנשפך.

ואולי זה באמת ככה, אולי בגלל שבחודשים האחרונים קרו מקרים שבחיים לא הייתי מתארת לעצמי שיכולים להתרחש. ואני באמת ששתקתי על הכל, וזה לא אומר עוד כלום.

אבל אתן יודעות מה נשאר? הדיבור. שאתן יכולות לפעמים בכזאת קלות לשבור אותי, בטון המתנשא. אני לא יודעת למה, אבל מה שאני כן יודעת זה שאני חברה שלכן, ואני לא אעשה שום דבר בשביל לעשות לכן רע במכוון, ואני לא חושבת שאתן צריכות  לחשוד שאני מנסה לעשות את זה כל הזמן. אתן בטח לא יודעות שהייתי מוכנה לעשות הכל בשבילכן, וזו לא סתם אמירה מיותרת. תשאלו את מי שאתן רוצות.

והיום ההוא שבכיתי בו, בדיוק אחרי מה שאמרתן, זה לא היה שווה את זה בכלל, לא משהו פוגע שבשבילו צריך להיעלב עד כדי כך. אבל בכל זאת, זה היה בשביל הכל, בשביל כל הדברים שקרו.

ואתן יודעות משהו, אני באמת אוהבת אתכן מאוד, וגם אם התרחקתי, זה היה לשום מקום, זה היה בעיקר זמן לשמור מרחק ולהישאר רק עם כמה אנשים.

ואולי אני באמת מוציאה עליכן את מה שעובר עליי, ואני מצטערת על זה, אם זה ככה.

היה כיף לדבר אתכן אז, זה הזכיר לי כמה היינו קרובות. זה לא היה מזמן, לפני חודש בערך, היו כמה שאמרו לי שזה בגלל השביתה, שמשנה הכל. אבל למה להאישם דברים טיפשיים שכאלה במעשים שלך..?, כל אחד בסופו של דבר אחראי לעצמו.

3> באמת.

חורף. ואולי דווקא בגלל שהכל אפור מסביב זה הופך את העניין למדכא הרבה יותר. נדרשו אולי שלושה ימים בשביל להתרגל וזהו.

ופתאום זה היה ממש נחמד, היינו מדברים פה ושם; לא שיחות ארוכות.., סתם שיחות חסרות חשיבות או טעם שוודאי ישמחו רק מישהי כמוני. ואז קרו הדברים והסתבכו שוב, ואני מודה בזה שרובם קרו דווקא בגלל הראייה הלא כל כך אופטימית שלי לעיתים. אבל לא נפגעתי, לא נעלבתי, לא התחרטתי- רק התאכזבתי. ואכזבה זה כלום לעומת כל השאר, ספק אם היא שייכת לך או תלוייה במישהו אחר.

ועכשיו פתאום הגיע הזמן לקבל הכל ולהשלים עם זה.., לא בכל דבר מנצחים- אני יודעת. אבל גם לא מוכריחם להפסיד, ואם אני אתעלם מהמשפט הזה עכשיו אני יודעת שאתחרט על זה עוד הרבה זמן...

אבל יכול להיות שפשוט ככה זה, דברים קורים. ודווקא כשלא מצפים לכולם- קורה הלא צפוי. לא במקרה שלי.

ואז חזר הקטע ההוא, עם המישהו האחר, וגם לו נדרשו שני ימים בשביל להישכח והיעלם מהעולם. מהעולם שלי לפחות. וגם אם היו כמה רגעים שבהם הרגשתי כל כך מוגנת כשישבתי איתו מחובקת; כשיכולתי לחוש בחום הגוף שלו.., גם זה עבר, ואם לא לחלוטין אז מתישהו בזמן הקרוב, בזה אני בטוחה..

ואז מגיע מישהו אחר.., שנפגשנו רק פעם אחת אבל בכל זאת אני מרגישה כאילו אני מכירה אותו מאז ומתמיד.., לפעמים אני חושבת כאילו אני יודעת עליו הכל, הרי מההתחלה סמכתי עליו בנוגע להכל והאמנתי בו כל כך, אסור לי להכחיש זאת. ועכשיו זה התפתח למקום אחר.., של קשר קצת יותר חזק ממה שנגדיר ידידים, והוא כנראה רוצה להמשיך, ואני לא יכולה. זה שלא שאני כן רוצה, אני רק לא רוצה.

ויש עוד אחד, בעצם שניים, שלושה אם מחשיבים את כולם. שבאחד מהם התעניינתי עוד לפני. התעניינות מרחוק.., בלי שום רצון שיקרה משהו משמעותי. והשניים האחרים הם סתם, שטויות של הרגע.

ונחשו מה?, אין לי אף אחד שאני באמת רוצה כרגע. מה לא בסדר איתי?!