* הכותרת לא נכונה, סתם כתבתי שתכנסו (:
כמה זמן לא הייתי כאן דמאט ? ! הרבה, הרבה, זמן כנראה |;
טוב, חפיף ^^ " כאילו למישהו איכפת ? - לאף אחד.
שונאת אתכם ישרא בלוג ^^ " בגללכם מחקתי פוסט .... T__T
~ בוכהבמרירות ~
איזה ימים קשים אני עוברת, אה ?
טונות של מבחנים ובחנים מעצבנים !!!
מיליון של שיעורי בית, עבודות. והרצאות ?! - WTF ?
# שונאת את המורות הזונות האלה -.-
ולא נדבר על הציונים שלי במבחנים. גאד דמאאט O ;
הם מפחידים ~ |:
ועוד מעט יש לנו " אסיפת הורים " ... אני בצרוווות !
~ נאנחתונופלתלרצפהובוכה,בוכה ~
אנשים אני אוהבת אתכם 
אני רק רציתי להגיד לכם: " תודה " טוב, זה היה הפוסט שנמחק לי -__-
בפוסט הקודם הייתי בדיכי.
משהו שאני כבר לא רוצה להיות אלא ..
עם חיוך אחד גדול מאוזן לאוזן שלא ייעלם לנצח.
תודה שעודדתם אותי ( בפוסט הקודם ) שהגבתם לי,
ובכלל קראתם את הפוסט החופר הזה ...
כי ת'אמת מי יקקרא דבר כזה ?! - לא אני ! LOL
עכשיו אני יודעת שאני לא לבד D: שאתם איתי,
וכל מי שסובב סביבי איתי ^^ לא כולם, כי יש את אלה שכדאי להם להיות איתי.
ולא חברים אמיתים ! עכשיו אני מרגישה יותר טוב עם עצמי (:
אני מעריכה את עצמי. ואם לא תאהבי את עצמך ?
איך תאהבי את כל מי שסובב אותך ?
- הבנתי שזה לא חטא לא להיות מושלמת D;
תוווודה.
* ואני מקווה לעדכן בקרוב. |:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יום שבת מוזר, ... נביחות של הכלב שלי העירו אותי, אבל לבסוף נרדמתי שוב. התעוררתי, דממה שררה בבית. ניסיתי לישון, אך לא יכולתי לישון עוד, ולבסוף קמתי מהמיטה. ישבתי במיטה וחשבתי על מה שהרופא אמר לי . קולו של הרופא עינה אותי, ושמעתי אותו שוב, ושוב. זה עינה אותי מפנים, לא יכולתי עוד ! ואז ... דמעות זלגו מעייני, לא יכולתי לעצור אותם. הדמעות השתלטו עליי, וזלגו כמו טיפות גשם סוער. לי ? סופי ? בעיות ? רציתי להכחיש זאת, אבל ... זאת האמת, ואת האמת אני לא יכולה לחסות. נכון, אכלתי, ואכלתי, כדי לעניש אותי כי בגללי אני שמנה. אכלתי, כדי לשכוח משאני . אכלתי, כדי להקל על הפחדים שלי ! אבל לעניש אותי ככה ? למה אלוהים ? הדיכאון שוב גבר, השמחה נעלמה. אמא נכנסה לחדר, בלי לדפוק בדלת , נכנסה. ופקדה עליי לנקות את החדר. לא היה לי כוח, חשק, כוח רצון. העצב גבר, השמחה נעלמה. סידרתי את החדר כמו שאמי פקדה עליי, אבל לא נראה לי שזה הספיק לה. היא התפרצה אל החדר שלי , והתנפלה עליי כמו חתול. ואמרה כל מיני דברים, לא הבנתי אותה הראש שלי היה ביום חמישי. ביום שהרופא אמר לי שיש לי את זה. שמעתי את אמי אומרת: " את בנאדם אנוכי כמו אבא שלך, המשפחה הזאת כבר הרוסה או בכלל היא לא הייתה קיימת" שם, צעקתי לה: "נכון, את צודקת בחיים לא היינו משפחה ! ותאשימי אותך, ואת אבא שלי. החיים שלי ושל אחי היה גיהנום. ואוגואיסטית ? מי שמדברת ! את תמיד משחזרת על הדברים שאבי עשה. ומה איתנו ? אני, ואחי ? אנחנו היינו בשבילכם ה"נשק". השתמשתם בנו בשביל לפגוע אחד בשני. " אמא השתתקה, ודמעות זלגו מעיניה. ריחמתי עלייה באותו זמן. רציתי לבכות, להוציא הכל, אבל לא יצא משם דמעות. רק חיבקתי את אמא, וכשחיבקתי אותה דמעה זלגה. והאחרות ? נעצרו. נשארו שם באמצע החדר לפחות איזה 5 דקות. היא אמרה לי שאנשים עושים טעויות, ואין להחזיר אותם לאחור. ושצריך לשכוח אותם, אפילו עם הם כואבים. ואני שאלתי אותה למה היא לא עושה את זה ? אבל השאלה הזאת היא לא ענתה לי. עזרתי לה לנקות את הבית. כל היום חשבתי על ה"מחלה" שלי. - אכילה כייפתית. הפרעת אכילה. והשאלה שלי. איך אני אתמודד עם זה ? איך ? ... 
האם אי פעם עישנת? לא. האם אי פעם שתית אלכוהול? כן. האם אי פעם לקחת סמים? לא. האם אי פעם עברת על החוק? לפלח כשהייתי קטנה, נקרא ? O; האם אי פעם נשבר לך הלב? כן. האם אי פעם עשית משהו שלא רצית לעשות? כן. האם אי פעם הצטערת על משהו שעשית? כן, על הרבה דברים. האם אי פעם בכית על מישהו? כן. האם אי פעם בכית על מישהי? כן. האם אי פעם שברת למישהו את הלב? כן \: האם אי פעם אמרת אני אוהב\ת אותך והתכוונת? לא. האם אי פעם שיקרת? כן. מיליארד פעמיים -.- יש\אין חבר: אין ! ): גובה: לא יודעת, לא גבוהה ולא נמוכה. מידת נעלים: 38-39 פריסינג: רוצה, רוצה, רוצה .. ! D; קעקועים: 1 -2 לא להגזים כמו פראנקי 0.0 
