מכירים את זה שאתם שונאים את עצמכם?
שאתם מרגישים הכי חרא בעולם ובא לכם פשוט שהאדמה תבלע אתכם?
איזה יופי, כי ככה בדיוק אני מרגישה.
אני שונאת את עצמי, את איך שאני נראת, את איך שאני מתנהגת. את ההחלטות המפגרות שלי, את המחשבות..
את ההורים האדיוטים. אני שונאת הכלהכלהכל!
אני שמננננננה ככ. ונמאס לי לשנוא את הגוף של עצמי. נמאסנמאס.
לפעמים באלי לעשות דברים מפגרים כדי לחזור להיות כמו שהייתי פעם.
מחר מבחן בהיסטוריה..ושכחתי את כל החומר. אני לא זוכרת כלום. והמוח שלי נמס דווקא כשאני הכי צריכה אותו..
אני לא מסוגלת להתרכז..יופי. ממש יופי.
וחברות? למי יש זמן לזה? וגם אם יש..לאדעת..זאת תקופה כזאת שכולן רחוקות ואין באמת אף אחת קרובה..
יוצא שאני סתם פוגעת באנשים, ואני בכלל לא יודעת מה אני רוצה או מרגישה.
מר איש מצלצל כל הזמן..ושולח אסמסים והכל. ושואל כל הזמן..אם להשאר או לברוח. ואני כמו מטומטמת אומרת לו להשאר.
בשביל מה? אני בכלל לא בטוחה מה אני רוצה ממנו.
כשאנחנו לא מדברים ואני לא רואה אותו יום או יומיים..פתאום ממש באלי אותו. ואז כשהוא פה..ממש לא באלי שהוא יהיה..
מפגרת כבר אמרתי?
אני שונאת אותההה.
גם כן קוראת לעצמה אמא. אני שונאתשונאתשונאת אותה.
נמאס לי כברר..
שונאת את יא'..כמה ששנאתי את י', יא' זה פשוט סיוט חיי.
שונאתת אותיייייי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
