אני שונאת את זה.
אני שונאת אותך. הלוואי והיית יודע כמה. הלוואי והיית רואה את זה.
אני שונאת את זה שהשארת אותי ככה, איך בנאדם יכול לעשות את זה?
איך אפשר לאהוב כלכך הרבה ופתאום להפסיק? אני לא חושבת שזה יקרה לי מתישהו..
שנתיים. פאקינג שנתיים סחבת אותי..ובשביל מה?
בשביל להגיד לי בסוף שאתה לא אוהב אותי? אני שונאת אותך!
הלוואי ולא היינו ביחד בכלל.
הלוואי ולא היו מעבירים אותי לשבת לידה ולא הייתי מתחילה לדבר איתך בכלל.
הלוואי ועדיין הייתי חושבת שאני מאוהבת בטל.
זה היה הופך את הכל לכלכך הרבה יותר פשוט.
אני שונאת את זה שאני בוכה עלייך כלכך הרבה, וחושבת עוד יותר..ואתה מה? יש לך ידידות חדשות,
אני גם לא אתפלא אם יש לך חברה חדשה. אתה גם לא חושב עלי יותר מידי..
אני בטח עוד אחת מאלה שהיו לך פעם.
כלכך באלי לזרוק את כל זה..את כל הרגשות האלה. לא לדעת בכלל מזה לאהוב מישהו כלכך הרבה..
הרי מזה שווה בכלל אם בסוף זה מה שנשאר? כל הכאב הזה.
אבל מצד שני..זאת כן יכולה להיות ההרגשה הכי טובה שיש, הכי כיפית בעולם.
זה פשוט מדהים איך שזה יכול לעשות אותך הבנאדם הכי מאושר בעולם, ובדיוק באותו הזמן..הבנאדם הכי אומלל.
הרי זה חייב תמיד לבוא ביחד.
אסור שתיהיה מאושר. רק מאושר. האומללות הזאת חייבות להיות נלוות.
וההפך.
לא באלי לשכוח אותך..לא באלי לשכוח את ההרגשה המדהימה הזאת של לקום בבוקר רק כדי לראות אותך.
לעשות הכל רק כדי שתשים לב אליי.
לא באלי לשכוח את הרגשות החזקים האלה שאני לא חושבת שאני ארגיש שוב למישהו.
אבל כן באלי. כי מזה עוזר לי בכלל? אני רק סובלת איתם גם ככה.
וזה לא שאתה מושלם. אתה בדיוק ההפך. אפשר להגיד שאתה דיי חרא של חבר.
אז למה אני לא מפנימה את זה?
למה כל דבר מזכיר אותך? בכל מקום לא משנה איפה..איכשהו זה יתקשר אלייך.
למה אתה תקוע כלכך?! תפסיק להתערב לי בחיים!
אתה פשוט מכביד עליי. לך ואל תחזור.
זה יהיה הדבר הכי מועיל וטוב שאתה יכול לעשות.

...