כמה זמן לא כתבתי,
כמה זמן שלא שפכתי את הלב כאן.
עבר כ"כ הרבה זמן, עברתי כ"כ הרבה דברים,
דברים טובים ורעים.
אז איך אני אתחיל..?
18.8:
עברתי דירה. יום ארוך, קשה ומייגע. רק רצון לבכות, עברתי כי זה היה החלום של אמא, לעבור לצפון.
השארתי מאחורי זיכרונות יפים וכואבים, בדיחות פרטיות, חברים, אהבות, מעמד חברתי - בקיצור, את החיים שלי.
אבל בסה"כ הגעתי באווירה של דף חדש. באמת, הזדמנות להתחיל את החיים מחדש זה נהדר, זה קשה שוב למצוא
חברים טובים שיהיו איתי כשקשה לי, שוב להגיע למעמד החברתי שהיה לי בבצפר הקודם וליצור זכרונות יפים וחדשים..
פגעתי באנשים בצורן, אבל האמת. פגעתי ונהנתי. אנלא מצטערת בשיט על מה שעשיתי
ואני לא אצטער. הדברים שעשיתי מעלים חיוך על הפנים שלי כל פעם מחדש.
1.1:
יום חדש, בצפר חדש, בנאדם חדש.
לא מצאתי את עצמי האמת, הבצפר היה פשוט עצום. לא ידעתי לאן ללכת, מצאתי במקרה את היועצת של השכבה שלנו והיא לקחה אותי לכיתה.
אי אפשר לומר שה3 שעות הראשונות היו תענוג, הייתי צריכה להיות עם ילדה קטנה ודיכאונית שזה באמת חרפן אותי, היא גם עברה דירה. שנה לפניי. מהאזור שלי. אבל אין מה לעשות, ההורים שלך החליטו לעבור אז תסתמי תפה כבר יא כלבה דאמ.
אחרי ה3 שעות של סבל עם ילדה קטנה ומעצבנת הלכתי לשיעור מתמטיקה, שם הכרתי עוד כמה ילדים, מאיפה שאני גרה, נחמדים כאלה, לא ערסים. אוהבי FOB, אז הרגשתי קצת יותר מחוברת לאנשים האלה.. בלי להשמע רדודה הם נראו יותר כמוני.
יענו.. "לובשי שחורים" טח >< וכרגע, הם החברים הכי טובים שלי כאן.
18-19.10:
אלה היו ימים קשים ומעצבנים, אבל גם מרגשים.
נתחיל ב18.10 ידיד שלי (שבאותה תקופה הוא היה קצת יותר) ו2 ידידות שלי ישנו אצלי.
אז לפני הכל היינו ככה במגרש, אז ערס אחד יצא על ידיד שלי, ותכלס? ידיד שלי לא אוהב אלימות אז הוא התעלם ממנו.
וערסים שמתעלמים מהם תופסים קריזה. בלהבלהבלה איכשהו פתרנו את זה והלכנו לבית שלי.
אז סיכמנו שאני ועוד 2 ישנים במיטה ואחד על מיטה מתקפלת.
אחרי וויכוחים החלטתי ש-אני- אשן על המיטה המתקפלת, אמרתי לעצמי שאני אחסוך וויכוחים וככה אלך לישון מוקדם יותר כדי לישון יותר טוב. מה שלא כ"כ הלך כי הם לא הפסיקו לדבר והדליקו תאור. אז נמאס לי ועברתי לחדר טלוויזיה. ועדיין פאקינג שמעתי אותם!!
התחרפנתי, לא יודעת כמה פעמים הלכתי להגיד להם לסתום תפה. צעקתי עליהם, בכיתי, התעצבנתי, נאמתי. בחיי, בכיתי להם מול הפרצוף ולא הזיז להם. בקיצור, ב3 בבוקר הזונות סתמו תפה.
בבוקר קמתי בגישה סלחנית.ידידה שלי הלכה הביתה ב7 בבוקר אבל תכלס הייתי הכי סבבה שיש
התארגנו למפגש ישרא.
ברכבת ידיד שלי ישן, וידידה שלי ניסתה לשכנע חייל לשבת במקומה למרות שהוא לא רצה. ואני? התרגשתי כ"כ, כמעט בכיתי מהתרגשות
כ"כ התגעגעתי אל כולם. איך שראיתי את שירז רצתי אליה (בדרך נתקעתי באנשים אבל לא אשמתי שיש בעזריאלי המון אנשים נכון?)
והיה פשוט מדהים לפגוש אותה שוב. התגעגעתי אלייה.
אזזזז.. 2 שניות אחרי שהגענו לעזריאלי, ידידה שלי אומרת "תראה! הנה הדס" תוך שניה ידיד שלי נעלם, כמובן שידענו שהוא הלך אליו אבל פאקינג כל המפגש הוא לא היה איתנו שזה היה ממש מגעיל ומעליב.
אזז.. עברנו לסנטר, פגשתי את שישליק וקנינו קונדומים חחח ^^"
ואז פגשתי את אלכס, התגעגעתי אליו כ"כ והלכנו כמו 2 שיכורים מחובקים מהסנטר עד השוק ובחזרה.
וגם ראיתי את אלמוגי ועינברי כ"כ התגעגעתי אליהן.
פקיצור היה סטייל.
ובזמן האחרון? :
הכל הולך טוב, אני מרגישה טוב. פלאקי שבר לי את הלב, רוקסס שבר לי את הלב (אבל הוא לא בחר את זה שהוא יגור בניו יורק ._. )
מצחיק שאפשר להתאהב במישהו בלי לראות אותו נכון? זה מנפץ את כל הדעות הקדומות. אתה מתאהב באופי של הבנאדם ולא בחיצוניות שלו.
אני גם מסתדרת יותר עם הערסים כאן, ויש לי עם מי להבריז מספורט בבצפר.
והמורים אוהבים אותי, כלומר, חוץ מהמורה הבתפרוצה שלי למתמטיקה.
ו...זהו.. חפירה.
הכל משתפר, הכל ישתפר. ובנתיים הכל נהדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
