את לא אני
"מי את?" שאלתי. "אני זו את..." ענתה הדמות מן המראה.
מסתכלת על המראה ורואה חיים שחולפים במהירות, הבזקים קצרים מהחלקים המשמעותיים, לפתע המראה כולה אדומה מדם
"למה את מראה לי את זה?" שאלתי בחשש מהתשובה. "את חלשה, את כלום, את צריכה למות" לחשה הדמות מן המראה, "את מפריעה לי
את עוצרת אותי מלהיות אני מלעשות את מה שאני רוצה!".
הפנתי את גבי אל המראה והשפלתי את מבטי לרצפה, נהיה לי קר, הסתובבתי אל המראה אך לא ראיתי כלום
לא השתקפות, וגם לא את הדמות. ראיתי את הקיר, והמיטה דרך המראה אבל... איפה אני?
גלי קור שתפו את גופי עיניי נעשו אדמדמות, הדמות מהמראה השתלטה עלי. נתתי לדיבורים שלה להפוך אותי למפלצת.
"לא, לא תפסיקי... תפסיקי!" צרחתי הלב שלי דפק במהירות ודמעות יצאו מעיניי ללא שליטה.
זחלתי אל השירותים ולקחתי את סכין הגילוח של אבא. לא עמדתי בכאב, רק רציתי שזה יגמר. לא ידעתי שזה יגיע כל כך רחוק,
חתוך ראשון, כל כך כאב לי.. אבל אחריו כבר לא הרגשתי את החתך השני, והשלישי. הרגשתי את הדם החם נוזל על ידיי ורגליי.
הרגשתי עייפות קלה ששטפה אותי ועצמתי את עיניי..
כאשר פקחתי אותן הייתי באותו מקום, בשירותים, עיניי היו קצת מטושטשות אך ראיתי בעיניי ילדה שוכבת בשלולית של דם, אישה מבוגרת בוכה, אמבולנס, לוקחים את הילדה.
הם נאבקים על חייה באמבולנס ומכניסים אותה לטיפול נמרץ.. לא.. היא איבדה דם.. יותר מידי דם. שוכבת שם על המיטה המאדימה מדמה,
ילדים בגילה, הורים, כולם בוכים.. עיניי נפקחות ועכשיו אני רואה בברור.
הילדה הזאת, היא אני. התיישבתי על המיטה והעברתי את ידיי על פניי, הפנים הלבנות חסרות החיים על המיטה.
לאט לאט ראייתי נחלשה, ושוב נעלמתי. אך הפעם, לתמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
