סיפור שאני כתבתי לתחרות "סיפור עם סוף מפתיע"

בדיוק היה הצלצול לצאת להפסקה, מבעד לחלון ראיתי עוד עלה שנפל מהעץ, עוד ציפור ששבה לביתה, עוד... המורה את מחשבותיי קטעה: בדיבור משעמם על שיעורי הבית, היא לקחה את חפציה ויצאה מן הכתה.

דניאל ניגש אל יובל ואמר: "היי, גבר, מה קורה?"

יובל ענה: "אתה יודע, רגיל.... מה כבר יכול לקרות?!"

דניאל, ששם לב לטון התוקפני של יובל אמר: "אני לא יודע! מה יש לך היום, יובל? על כל דבר שאני אומר לך אתה כועס עליי!"

"נניח..."

הסתרר שקט באוויר, ודממה ישבה על שניהם, בדיוק אז הבחנתי שדניאל, נתן ליובל מכות חלשות בכתף, רק כדי לתפוס את תשומת ליבו.

יובל, שהתעצבן מן המכות, אמר:" נו, מה?!?!"

"אתה יודע מה..."

"מה?"

דניאל ענה בקול חלש יחסית: "נו! אני יודע שאתה אוהב את..." ועבר ללחישה באוזנו של יובל.

יובל אמר: "מה? זה כל כך לא נכון!"

"ככככככן.... בטח!"

"ואתה עוד אומר שאני מעצבן היום!!"

"כי אתה באמת כזה!"

"וגם אתה!" אמר יובל ולקח את ילקוטו עימו אל החצר.

דניאל שצעק אחריו, אמר: "בסדר מה אתה מתעצבן, תרגיע את עצמך!!!"

הוא החליש את קולו ואמר: "יאללה! תפס לי פוזה, זה!"

באתי והתיישבתי ליד דניאל, אמרתי לו:"היי!"

דניאל היה עצוב מעם ואמר לי "היי" במין עצב לא מוסבר שמשתלב גם עם כעס.

שאלתי: "מה, מה קרה, דניאל?" במין התעניינות רגועה.

דניאל אמר לי שיובל מאוד עצבן אותו עכשיו, מיד הבנתי מאיפה העצב והכעס שהיו בעיניו, יובל ודניאל החברים הכי טובים שיש, אך כשהם רבים, הם האויבים הכי טובים שיש.

מיד שאלתי: "אה... דיברת איתו עלי?"

"כן" הוא ענה במין פשטות שכזו, הוא לא מבין כמה חשוב היה לי שידבר איתו.

"ו..." שאלתי.

"ו? ו? רבנו בגלל זה!"

"אה... אני מצטערת..." אמרתי בעצב...

"זה בסדר..." אמר דניאל.

"אבל מה הוא אמר עלי?" אמרתי בצפייה.

"שהוא כל כך לא אוהב אותך..." הוא אמר, במין דגש אכזרי על המילה "לא", כל מחשבותיי היפות שהציפו אותי התרסקו לרסיסים על הרצפה ואיתם גם אני...

המשכתי לשבת שם עם פנים עצובות, ומפי נפלטה המילה "אוף..." במין שקט.

לקחו לי כמה שניות להוציא את המילים מהפה, אך לבסוף שאלתי: "אז, מה חדש? דניאל ענה בכעס: "כלום!"

התעצבנתי גם אני "למה אתה כל כך גועלי?"

"סליחה, פשוט התעצבנתי על יובל...."

"זה בסדר..."

"תגידי, תאיר? למה את כל כך רוצה להיות חברה של יובל?"

"מה זאת השאלה הזאת?" התעצבנתי.

"ואם אני ממש רוצה לדעת?"

"זה ממש לא עניינך, דניאל!" צעקתי עליו "ממתי נהיית כזה חטטן?"

"זה ממש לא ענייך, תאיר!" הוא ניסה להתגרות בי.

לא היה לי אכפת, לקחתי את הילקוט שלי ויצאתי מן הכיתה.

שמעתי צעקה: "תאיר, חכי!" לא הבנתי מה פשר הצעקה וכשהסתובבתי ראיתי את מיקה.

"מה, מיקה, אין לי מצב רוח, טוב?"

"בסדר, אבל תיפגשי איתי אחר כך בפארק, טוב?" היא שאלה.

" נראה, אם יהיה לי כוח..."

"טוב, אז קבענו, 4:30 בפארק!"

היא רצה ובכלל לא שמה לב למה שאמרתי: "נו, מה? את לא שומעת" אמרתי "רק אם יהיה לי כוח!!"

מיקה צעקה: "מחכה כבר ל-4:30, אל תאחרי!!!

מיקה הזאת לא מקשיבה למה שאומרים לה! היא חיה בבועה משל עצמה.

שמעתי את הצלצול האחרון והלכתי לביתי, בדרך לוותה אותי חברתי הטובה, לילה.

"נו, אין לי כוח ללכת לפארק...." אמרתי.

"אז אל תלכי." אמרה לילה בפשטות.

"אבל מיקה תיעלב, היא תגיד שהברזתי לה!"

"אז תלכי." אמרה לילה במין סולידיות מעצבנת.

"וואי, את מה זה עוזרת לי היום." אמרתי בציניות.

"אני יודעת." אמרה לילה בציניות עוד יותר מעצבנת.

"וואי, אין לי כוח לזה עכשיו, לילה!" אמרתי.

"טוב, אם לא בא לך לדבר אז ביי."

"ביי!" אמרתי בעצבים.

לילה הלכה לכיוון אחר ולאט לאט נעלמה...

כשהגעתי הביתה אמרתי "היי אמא, הלכתי"

"את לא הולכת לשום מקום, גברתי הצעירה, עד שאת מסיימת לנקות את החדר שלך!"

"אבל ניקיתי אותו אתמול!"

"ומה עם שיעורי הבית?"

"גמרתי בכיתה..."

"ואם תהיה רעבה?!"

"אני לא אהיה!"

"כן, זה מה שאת אומרת כל הזמן! את בדיאטה או משהו?"

"האמתי שכן..." אמרתי במין פליטת פה.

"מה?!" השתגעה אימי!

"נו, אמא! תפסיקי כבר לחפש סיבות שאני אשאר בבית! אני יכולה ללכת לבד!!!" ניסיתי להעביר נושא.

השתרר שקט בבית לכמה שניות.

"אולי את צודקת..." אמרה אימי במין עצבות "אולי אני יותר מידי מגנה עלייך.... אני מצטערת..."

"זה בסדר, אמא..." אמרתי וחיבקתי אותה.

"אז אני יכולה ללכת?"

"כן, אבל אל תחזרי מאוחר..."

"אמא!" אמרתי

"מה? אני לא יכולה להפסיק לדאוג ברגע!" היא אמרה בחיוך.

צחקנו ביחד, ולבסוף הלכתי.

הגעתי לפארק, ראיתי שאף אחד לא הגיע אין נפש חיה.

"יופי, כבר 16:45 ומיקה עוד לא באה! מה הקטע שלה!!!" ועוד בגללה אמא שלי יודעת שאני עושה דיאטה! נו כבר, מיקה! אני יודעת, אני.... אני אקרא את המכתב שקיבלתי! כתוב עליו "לתאיר המקסימה! לקרוא במקום בלי אף אחד!" אז נראה לי שהפארק עונה על הדרישות! חוץ משמעון הזקן והכלבים שלו שהגיעו בזמן שחשבתי המקום היה שומם.

פתחתי את המכתב וקראתי בלב: "לכבוד תאיר המדהימה! כל יום אני מסתכל עלייך ואת לא יודעת שאני בכלל קיים, כל יום אני מאוהב בך מחדש עד סוף העולם. אם רק תדעי מי אני, זה שכותב את המכתבים, את לא תוכלי להסתכל לי יותר בפנים. רק כשארגיש מוכן, אגלה לך את הסוד, אני מבטיח שהמכתב הבא יבוא בקרוב, באהבה-מעריץ אלמוני."

"רק שאני לא חולמת" חשבתי "בטוח שזה יובל! הוא סתם מתבייש! איזה חמוד, איזה מכתב יפה!" מיקה הגיעה בריצה אל הפארק: "סליחה על האיחור, פשוט אמא שלי לא נתנה לי לצאת עד שאני אסיים את שיעורי הבית...."

"את יודעת מה השעה?" נזפתי בה "כבר 17:25 שזה כמעט שעה אחרי שקבעת איתי!"

"סליחה שאני לא מצטיינת כמוך ומסיימת את כל השיעורים בכיתה!"

" טוב, די, בשביל מה רצית לדבר איתי?" שאלתי בסקרנות.

"האמתי תאיר..." אמרה מיקה בחשש "האמתי שמצאתי מכתב בשבילך שנפל בטעות ללוקר שלי, אל תדאגי לא פתחתי את המכתב, רק כתוב עליו 'לתאיר המדהימה, הנה מכתב שני ברשימה, פתחי' איזה כיף לך, יש לך מעריץ אלמוני" אמרה מיקה בהתלהבות. "טוב, תודה" אמרתי עם חיוך "אני אקרא אותו בבית, ותבטיחי שלא תספרי לאף אחד"

"ברור שלא" אמרה מיקה, חסר לה שכן!

לקחתי את המכתב והלכתי הביתה, במשך שבועות על שבועות, מידי יום הגיעו מכתבים מהמעריץ, בל פעם בדרך אחרת, וככל שהיו יותר מכתבים כך התאהבתי ביובל יותר. בבית על המיטה בחדרי הייתי פותחת את המכתבים, עד שהגיע המכתב החשוב מכולם: "החלטתי שנוכל להפגש, אם כי מאוד אתרגש, אכין לכבודך זר של זהב, עם שושנים אדומות וחיוך רחב. נפגש בהפסקה השנייה ליד הגדר, אני אהיה הגבוהה עם הכובע ושיער חום זוהר."

"אבל יובל הוא בכלל נמוך ובלונדיני! איך זה ייתכן?" אמרתי.

בכיתה יש לנו רק 3 בנים גבוהים עם שיער חום זוהר: רגב, ים ודניאל.

איך לא חשבתי על זה? זה בטוח דניאל!

באותו יום התלבשתי יפה והייתי רגועה, חיכיתי כל השיעור להפסקה השנייה, וכשהגיעה ההפסקה הלכתי לגדר, אך לפתע גיליתי שאינו עומד שם דניאל, אלא אדם מבוגר וגבוה עם סכין בכיסו, כאשר שמתי לב לסכין התחלתי לברוח אך הרגשתי מכה בצוואר ושתף דם זולג עליו, זה כבר היה מאוחר מאותו יום אני נמצאת בגן עדן, כי כנראה שהטעות הגדולה בחיים באמת היא להתעוור על מול האהבה...

אני מזה מצטערת שזה בשחור, פשוט יש לי בעיה במחשב, הוא לא נותן לי לכתוב בצבע אחר, טוב לא נורא, וגם יצא לי קצת יותר מאלף מיליםXD

איך? מפתיע? אני אשמח לשמוע ביקורות, הערות והארות, תודה שירה(:

הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285