אלה הם חיי

אז הנה זה קרה.בדיוק כמו שרצית.מרוצה?גם אם לא 'את הנעשה אין להשיב'.

בכוח,גם כשקשה,גם כשאת לא כל כך רוצה בליבך..בכוח! בכוח את תנסי שוב ושוב ..עד שתיפגעי.

מה זה כיף לך?את אוהבת?את אוהבת להרגיש חריטה בלב,הדהוד בראש,צמרמורת בגוף(ולא מהסוג הטוב).

איך זה יוצא שאת תמיד סובלת מחדש.כל הזמן.פעם אחר פעם. את אוהבת את זה, זה היעוד שלך:קבורה באדמה.מבלי שאף אחד יראה וישים לב..רק כשהוא יעלה עלייך וימעוד,אז הוא יקלוט שיש שם איזו גבעה קטנה..וגם אז הוא לא יקלוט שזאת את וימשיך בדרכו..

הרי את אוהבת שדורכים עלייך,שמרסקים אותך ושלאט לאט הלב שלך מאבד את הרגישות שלו ונהיה אדיש למצב.הוא כבר לא במיטבו כמו פעם.מה יש לו?

זה הכול תוצאה מהתעללות מצד ההורה.שזאת את,כן את!

את לא מטפלת בו כמו שצריך.לא משקה אותו ברצון לחיים ובמזון עשיר ברכות.

לא נותנת לו לפעמים את המנוחה שהוא זקוק לה.הרי הוא לא יכול לעסוק ברחמים עצמיים כול היום כגון:"איך אני נראית!,המצב חרא!,לא אוהבים אותי,הכול לא הולך לי!,אני מנסה ולא מצליחה.."

איך הוא-כזה רגיש ומתחשב ואוהב-יכול לחיות ככה?יש לו עוד דברים על ליבו.גם בשאר הגוף הוא חייב לטפל..לא רק בראש שכול היום מורכן כלפי מטה.שאת כבר לא יודעת מה זה להסתכל לאנשים בעיניים,להביט בשמיים,להתבונן.

בזמן האחרון כול מה שאת יודעת ורואה זה איך שהאנשים לא אוספים את החרא של הכלבים שלהם ועוברי אורך תמימים משלמים על זה מחיר כבד כמו הנעלי נייק החדשות שלהם שבמקרה עלו גם 600 שקל.

או החלזונות ששילמו בחייהם לאחר שלקחו סיכון ועברו ברחוב הומה אדם,ונדרסו למוות בידי אנשים שנועלים נעלי נייק שעלו 600 שקל ולא מורידים את הראש למטה.זה גם לא מעניין אותם מה קורה למטה,ברצפה מלאת המסטיקים המטונפת הזאת.

אז למה אותך זה מעניין ילדה?למה כול היום את מסתובבת בפרצוף חמוץ ועיניים עצובות ולב שבור.הרי רואים שאת כבר לא אותה אחת.

לא אותה אחת שהייתה נהנית ממוזיקה,מיציאות ובילויים עם אמא. כול היום את ביגונך.על כמה שרע,כמה שעצוב,כמה שכואב..העיקר לאחרים את מטיפה שיסתכלו על הצד החיובי,לא ישללו מראש ואת?שוב,ראש בקיר.סותרת את כול מה שאת אומרת.הולכת נגד הזרם(ושוב,לא מהסוג החיובי).

הרי לפני כמה זמן היית ככל האדם:הולכת ברחוב ואוהבת את זה.אוהבת להריח את האוויר בבוקר,את הריח לאחר הגשם,לראות את הפריחה,להביט בציפורים,בשמיים ובעננים המיוחדים ומדמיינת לך שם את הגיבור האמיץ,שייקח אותך משם-מהעיר הקטנה והמשעממת הזאת-לטייל ברחבי השמיים הגדולים..לראות מלאכים..ואולי גם לפגוש את אלוהים..ואח"כ יחזיר אותך למטה,מבלי שאף אחד ישים לב.ושוב,תחזרי להיות כאחד האדם.

"אבל איך?" היא אומרת,"איך אני מסוגלת?איך אני יכולה לשמוח כשמסבבי כול היום צעקות,התלחשויות,סודות,מזימות.איך אפשר לחיות ככה?כשבכול רגע את רק מחכה לאדם הבא שיקפוץ אלייך ויגיד:'עבדתי עלייך!שיקרתי!איך לא שמת לב?' ויגיד לי כמה שאני פאתטית ועלובה.." אז למה את מחכה ילדה?פקחי את העיניים הגדולות והיפות שלך.תשימי לב למה שקורה מסביבך,תתבונני בבינה,תפעילי את המוח..לא רק את הלב.

ותראי,מי כאן באמת בשבילך ומי לא.מי מרמה ומי מנחם.מי משקר ומי הדובר.מי האוהב ומי לא..

הרי יש בך את היכולת המדהימה הזאת שנתן בידנו האלוהים הגדול,היכולת הזאת לחשוב.את מסוגל,את יכולה אם רק תרצי. תרצי באמת לפרוח,תרצי באמת לגדול,באמת להשכיל ולא להירקב ביגונך המר.

ילדה שלי,אינך רואה?אינך רואה את הטוב שבעולם?

את האושר,האהבה,השמחה, הרכות,הבריאה,הבקשה,ההגשמה,הצפייה למשהו טוב שיגיע.

מה שהינך רואה מסביבך אלה גווני כפור,רוע ושנאה.

בהמלצתי שלי ילדה,יש לך את כול הכלים להצלחה! יש לך מוח פעיל,לב שאוהב, ריאות שנושמות לרווחה ,עיניים הרואות הכול ואוזניים המקשיבות לכול לב.

אז מה הבעיה ילדה?מה כזה קשה?

את אינך יכולה להשתמש במה שנתנו לך?או שאת פשוט לא יודעת איך?

אלוהים לא סתם בורא אדם מעפר..אלא כי יש לו תכלית בעולם שלנו.

הוא שליח האלוהים,כולנו.לכולנו יש תפקיד כאן..

אומרים שכאשר הגיע הזמן של אדם ללכת מהעולם שלנו,אז הוא יודע ומבין שהוא סיים את תכליתו כאן.הוא גמר את עבודתו בעולם שלנו והגיע זמנו למנוחה בעולם הבא.

ילדה שלי!את רק ילדה!רק לפני כמה ימים את שיחקת בארגז החול,חזרת כולך מלוכלכת מהגן עם ציור.כול מה שעניין אותך היה לדעת מה יצפה מחר.מהו הריגוש הבא? אז היית תמימה,ילדה עוד יותר קטנה..לא ידעת על כול הסודות שמסתתרים שם בפינה.ועכשיו,כאשר את יודעת כמעט הכול..ראשך עסוק בזה יום וליל.

וזה מה שאמא ניסתה לחסוך ממך,ילדה!את הדאגה ..ילדה בגילך לא צריכה לדאוג כל כך הרבה!אבל ככול הנראה..גם אם לא היית מגלה את הכול..עדיין הדאגות שיצרת לעצמך מהדהדות לך בראש,ככה אי אפשר.תנסי ילדה,אין מה להפסיד.

העולם גדול,קשה,מסוכן ואין בו מקום לטעויות רבות מדי.

תשמרי על עצמך ילדה,כי אני דואגת לשלומך..