אלה הם חיי

היום היה אחד מן הימים שייחקק בזיכרוני לעד.

מאז ומעולם ידעתי שזה קיים,שזה נמצא שם,רחוק ממני..תמיד היו אומרים לי:תסתפקי במה שיש,או:יש אנשים שאפילו את זה אין להם.

אולם היום,הדבר המחריד הזה,היה מוחשי.והוא היה יותר מדי קרוב ממה שדמיינתי לעצמי.

ועוד איך המחשבה הזאת של-לא ללכת-העזה לעבור במוחי,ולתעתע במחשבותיי?

לא הזהירו אותי קודם,לא אמרו לי לאן אני מגיעה,מה אני אראה שם,או את מי.

העוני שראיתי שם,זעזע אותי לגמרי.

וזה לא רק עוני:גם אסור לבנות להיות חופשיות שם.אסור בתכלית האיסור להיות שם לבד!

הרי לכי תדעי מי לקח מה היום,ובא לו קצת להשתעשע בגוף שלך..

מותר לו,לא?הוא מסומם..הוא שיכור..

אבל עזבו את זה שלבד ברחובות זה מסוכן,זה ככה גם בכל עיר..

עוני שכזה עוד לא ראיתי.וראיתי מחסור בחיי,מצד אנשים אחרים.

-ברוך ה' אני לא נמצאת במצב כזה-

אנשים כמעט בטוחים שבגלל שהם נמצאים במצב שכזה,כלום כבר לא ישתנה להם בחיים!שום שינוי לא יבוא!

כבר ברגע הראשון שהעיניים שלי הציצו מהחלון,אני ראיתי בן-אדם מחטט בפח האשפה הירוק.מה הוא מחפש שם?לא יודעת מה..אולי מאכל  שישביע את רעבונו,או אולי יימצא משהוא חם ללבוש לחורף המקפיא..

הוא היה זקן,לבוש בגדים בלויים והעיניים שלו עייפות.

לאחר מכן,הגענו ל..לא יודעת ממש איך לקרוא לזה,לכן אני אתן לכם להחליט:

בית,

מקום מגורים,

חורבה,

פח אשפה,

מזבלה,

טינפון,

סירחון,

עלבון..אני נותנת לכם את הבחירה החופשית.

תקראו לזה איך שבא לכם-מקום ראוי זה לא!ובמיוחד לא לילדים ששיחקו שם בבוץ בבוקר,בזמן שילדים בגילם אמורים להיות במסגרת. בין אם זה גנון או ביה"ס יסודי.

באותו רגע השאלה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה:מהו העתיד שלהם?אם בכלל יש סיכוי טוב לכזה.למה הילדים האלו צריכים להסתובב,ולחיות ברחובות ללא מסגרת,בזמן שהם יכולים לרכוש השכלה?

באמת שאני לא יודעת מה יעלה בגורלם..אני זוכרת מה הילד הקטן,אולי בן 9,אמר לכיתה שלי,ולי כשהגענו לשם:"תלכו מפה!"

(אפשר לשאול למה?מי היהודי שחי במדינה יהודית מבינינו?לא שיש לי בעיה נגד אנשים שהם לא יהודים שגרים כאן. שיחיו כאן,אין לי בעיה!אבל..למה אתם מגרשים אותי?אני נולדתי כאן,ואני גם אשאר).

 כול מה שאני יודעת,ומרגישה זה שעכשיו אני מעריכה יותר את מה שיש לי.ויש לי.ואני צריכה להפסיק להתפנק על נוחות בזמן שלאחרים במקום דלת כניסה,יש סדין.

או חור בתקרה,או חלונות ללא תריסים וארוחת צהריים מהפח.

אני צריכה להעריך את מה שהמשפחה שלי עושה,ומה שהם נותנים לי ומעניקים ללא הפסקה.אני צריכה להעריך גם בדברים הקטנים.

בין אם זה לקום בבוקר כשאני רואה ושומעת,לבין שאר הדברים שיש לי,כמו: אוכל חם,משפחה בריאה,וקורת גג מכובדת.

ועל כול זה אני אומרת: ברוך ה'!