לפני חודש בערך אני ובת הזוג יוצאים לבילוי שגרתי. בהמתנה בתחנת האוטובוס מגיחה אלינו סבתא נחמדה, אלה מהסוג ה"עממי", מציגה בפנינו ארנק ושואלת אם זה שלנו. בדיקה מהירה אצלנו, ואנחנו אומרים שלא.

לאותה סבתא כנראה לא היו כוחות נפשיים להתחיל לחפש אחר אותו אדם שאבד לו הארנק, והיא ביקשה מאיתנו שניקח את הארנק ונמסור אותו "למי שצריך".
הבת זוג מסמנת לי בעיניים שלא ניקח את הארנק, מה אנחנו צריכים את הצרות האלה. אבל אני בחינוך הפולני שלי, כמובן שלא יכולתי לסרב (זה כבר החינוך הרומני?).
וכך נותרנו בתחנה עם ארנק שמכיל: רישיון נהיגה, תעודת עובד ארגון כלשהו, כרטיס קופת חולים ופתק עם שם, מספר ICQ (?!), ומספר טלפון של מישהי.

החלטתי להתקשר לאותה בחורה בתקווה שהיא תדע היכן אותו בחור עלום. להגיד למישהי שאתה מתקשר אליה בגלל מספר שמופיע בארנק, יכול להיחשב כתירוץ עלוב, אבל יש לי לראיה  את הבת זוג. בכל מקרה, בשיחה קצרה איתה, היא סיפרה לי שהיא לא מכירה את הבחור וכך מצאתי את עצמי שוב בנקודת ההתחלה. גם חיפוש קצר באינטרנט ובפייסבוק לא הוציא משהו מיוחד, הבחור הזה פשוט לא טכנולוגי במיוחד. 

ככה העניין נסחב חודש שלם שהארנק זרוק בפינה בבית ואנחנו עם חיינו.  

בתחילת השבוע, אחרי סיום השיעור בלימודים, לקחתי טרמפ הביתה כפי שאני נוהג בד"כ לעשות. יום לאחר מכן, רגע לפני שאנחנו צריכים לצאת מהבית לעבודה, אני שם לב שאני לא מוצא את הארנק שלי. הבנת די מהר שהוא כנראה אבד בלימודים או נשכח בטרמפ. לאחר בדיקה מול אחראי הבניין באותו יום, שהשיב בשלילה, נראה שהסיכוי היחיד למצוא את הארנק הוא באותו טרמפ. אבל לך תמצא את הטלפון של הבחורה שהסיעה אותי.

בלית ברירה ולאחר חיפושים באינטרנט ודרך חברים, מצאתי אותה בפייסבוק, אבל מסתבר שגם היא לא טיפוס טכנולוגי במיוחד, ועד שהיא אישרה אותי לקח יומיים. גם לאחר מכן היא לא תקשרה איתי במסרים והבנתי שצריך להיות יותר דרסטים.

פתאום נזכרתי בארנק ששוכב אצלי בבית, וחשבתי לעצמי שמישהו בטח עושה לי תרגיל חינוכי. עכשיו אני אמור להרגיש כמו אותו בחור שאיבד את הארנק שלו. הבטחתי לעצמי שאשלח את הארנק של הבחור לכתובת הרשומה ברישיון שלו עוד השבוע, אולי זה יעשה "שולם" עם מי שצריך.

אחרי כמה שעות, איכשהו לא חשבתי על זה קודם, והחלטתי פשוט לפנות למזכירות של החוג המשותף. תוך שניה היה לי את המספר של הבחורה שנתנה לי טרמפ(שוב, גם זה תירוץ עלוב לקחת ממישהי מספר), והתקשרתי אליה.

היא החליטה להפיל לי את הלב כשאמרה שהיא לא ראתה את הארנק באוטו, ואני ממש מסכן שאני צריך להגיש תלונה במשטרה ולחדש את הרישיונות והתעודות. אבל אחרי מספר שניות היא אמרה שהיא מצאה אותו וזה אצלה. רציתי לרצוח אותה. 

היום, כמה ימים לאחר מכן, ניגשתי לדואר כדי לשלוח את הארנק האובד לדרכו. לא היה לי מעטפה לשלוח אותו, והתכוונתי להתייאש כשגיליתי שאני צריך לקנות כמות גדולה של מעטפות בשביל מעטפה אחת (מי שולח יותר ממכתב אחד בשנה בימינו?!). 
איכשהו, המזל חייך גם כאן, ואחת הממתינות בתור שאלה אותי אם אני צריך מעטפה. הודיתי לה על המעטפה, רשמתי את הכתובת לפי מה שרשום ברישיון, ומסרתי את המעטפה לפקידה. משום מה, החלטתי לא לרשום את הפרטים שלי מאחורה.

אני לא יודע אם זה קשור אחד לשני, וזה ממש לא משנה. בסופו של דבר לאבד ארנק זה מרגיז, אבל לקבל אותו בחזרה משנה את מצב הרוח באופן פלאי. אני מקווה שלשנה החדשה הבחור שאיבד את הארנק שלו, יקבל אותו בחזרה עם טעם קצת יותר טוב.

ולכם, שתהיה שנה טובה, עם הגשמה עצמית ובעיקר הצלחה ובריאות. וארנק.

אז עד לפעם הבאה,

אני