הדלת אל השכל האנושי

תקופה לא קלה. אני לא רואה את הסוף.

לפעמים בא לי לברוח, אבל אני לא מצליחה לאזור מספיק אומץ. פשוט לקחת כמה דברים ולהיעלם.

הייתי רוצה להתחיל הכל מאפס, בלי משפחה ובלי חברים, ופשוט לנסות להסתדר בעצמי. למצוא דרך בחיים האלה. שביל זהב שאוכל ללכת בו בלב שקט.

אני כבר חושבת שאני אף פעם לא אבטח באנשים. המחשבה על כך שאין אף אחד שיבין אותי בעולם הזה גורמת לי למהר למשוך בשערות כדי להתעלם מהמחשבה המזוויעה. לא חשבתי שאגיע למצב כזה. אנשים שנראו לי הכי ישרים , אמינים, חכמים וטובים בעולם נראים לי כרגע כאנשים שנולדו במיוחד כדי להרוס אותי.

וכל הזמן אני חושבת שאני לא בסדר , שאני חלשת אופי, לא חברותית, לא נותנת מספיק...... ואני נהיית רק יותר ויותר מדוכאת. זה מעגל שלא נסגר, גלגל שלא מתפוצץ...

קשה לי כבר, אפילו שאני יוצאת ממצבים רגשיים במהירות בדרך כלל... וזה לא רק בגלל החיים האישיים שלי.. העולם הזה כל כך מגעיל , כל כך בנאלי... הכל פוזות, מסחור וניצול של האחד את האחר... מין מערכת כללים חסויה שכולם מתביישים להודות בה..

עד שלא יקום מישהו ויאמר את הדברים בקול רם, כולם ימשיכו לזרום במערכת הביוב של כללי המוסר המנוונים..

כבר אי אפשר ככה, עם המחשבות הבלתי פוסקות האלה, עם חוסר הרצון לחיות..

אני רוצה לקום בבוקר ולדעת מה אני הולכת לעשות בלב שלם ובחיוך.. להיות קצת מאושרת.. לשמוע את המוזיקה שאני כל כך אוהבת וללמוד רק דברים שאני מתעניינת בהם... רוצה להיות עם אנשים שאני באמת מחבבת, ושאני לא נמצאת איתם כי אין ברירה.. אני רוצה להתבגר, להתפתח, לעשות משהו עם עצמי...

אני כל כך רוצה לקחת את עצמי בידיים, וזה כל כך קשה כשאין מישהו לצידך למקרה שתיפול..

זה עולם מגעיל, פשוט עולם מגעיל.. ואני יודעת שיש לו צדדים יפים... ואני יודעת שהם לא צריכים להתגלות לפני, אני צריכה לגלות אותם....