"כן ליעל" לא במקרה.
קראתי ספר אצל האימהות. שתיהן עוסקות בטיפול, אחת באומנות בקבוצה והשנייה בילדי PDD בגישת ABA (מאבחנת התנהגות עם הסמכה). זאת השיטה שגם אני עובדת איתה מעל שנה עם גיל. רוב המטפלים הם מטפלים שלמדו פסיכותרפיה (עו"ס) אבל הגיעו לABA במקרה ומקבלים הנחייה ממי שקיבל הסמכה (מעט מוסדות- אונב' ת"א, העברית ובסמינר הקיבוצים אם לא טועה). התחום עוד לא מפותח. סביר להניח שיפתח משמעותית עם העלייה באבחון ילדי הPDD והיעילות של השיטה. אני עצמי, לא רואה עצמי כמטפלת התנהגותית. לא שוללת ללמוד עבור הכשרה אבל עיסוק במקצוע לא. בינתיים אני עם גיל מתוך מחויבות להצלחה שלו. מתוך אהבה אינסופית ודאגה שאין מי שיעשה את זה טוב ממני כרגע. בשל הקשר המעולה בנינו. המקצוע מתיש, פיזית נפשית. אולי כי התחלתי עם הדרגה אולי החמורה ביותר - אוטיזם קלאסי, תפקוד נמוך, עם התקפים פסיכוטיים. תחום הילדים הוא התחום שלי, ללא ספק. אבל אם אהיה במישור הטיפולי ולא האבחוני מישהו יפגע - הילדים הפרטיים שלי. עבודה עם ילדים, כל ילדים ובטח בעלי צרכים מיוחדים, היא עבודה שגוררת אחריה תסכולים. חוץ מזה, האבחון מושך אותי הרבה יותר. פסיכולוגית קלינית של הילד. כמה שאני מתעצבנת שאת מתחילה עם הפסיכולוגיה, קרי החפירות. הספרים שלי בבית, לא מעט מהם לפחות, הם בתחום המקצועי של PDD, הפרעות קשב וכדומה. ברמה האינטימית, האישית, של ספרים על אוטיזם מלבד "השמיעי קולך", כנל סרטים, אני לא קוראת ולא מעוניינת. גם לא "פלפלים צהובים". זה שובר אותי. הקושי הזה בהכלה של ההפרעה הזאת גדול עלי. אני רואה בילד את היותה לד, ובטח באהוב הקטן שלי - גיל. אמירות כמו "איזה ילד יפה, חבל עליו" מטריפות אותי. לא חבל עליו. הוא מדהים ואתם לא מכירים אותו. היופי שלו, הערמומיות שלו, השובבות והצחוק חסר המעצורים שלו יכבוש אתכם. האושר שהוא מסב והילדותיות הנצחית שתשאר עימו תמיד. גילך
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: